אגדה נפוצה מספרת שבשפתם של האסקימוסים קיימות כמה מאות מילים למילה "שלג". על פי חוקרים, מדובר בלא יותר מ־12 מילים, אבל למה לתת לעובדות לקלקל סיפור כל כך יפה כשמה שמעניין הוא האמת מאחוריו? השפה היא השתקפות של המציאות, שלג הוא חלק בלתי נפרד מחייו של האסקימוסי הממוצע, והנה כל התורה על רגל אחת. 

באותה מידה, אפשר היה להניח שישראל של 2015 תהיה רווית צל. כל כך הרבה ביטויים השזורים בעברית מעידים על הימצאו, שכל מה שצריך זה לפקוח את העיניים ולאתר את מוקד הצל הקרוב: "צל צלו של דבר", "כצל עובר", "בא בצל קורתו", "סר צלו מעליו", "הטיל צל על אדם" - אלו רק מעט דוגמאות לתפקיד שהצל משמש בעברית.  
 



אלא שהחיים פה מורים בדיוק ההפך. 85% מהאוכלוסייה בישראל מתגוררת ביישובים עירוניים, והשמש קופחת על ראשי התושבים בממוצע 282 ימים בשנה. המרחבים הציבוריים בישראל, המשפיעים במידה מרובה על התנהלותנו היומיומית ברחבי העיר, תוכננו לרוב תחת התפיסות של מודרניזם אירופי ומתגלים כמוגבלים ובעייתיים באקלים הישראלי. 
 

סוגיית היעדר צל ומערכות הצללה מתאימות, אומרים מומחים, היא אחת הבעיות הבוערות במרחב הציבורי. היא עוסקת בין היתר בנושאים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ועיצוביים, ולמרות זאת, כמעט שלא נדונה באופן מערכתי בקרב מקבלי החלטות ומתכנני המרחב הציבורי בישראל ונשארת לטיפולם המסור של בודדים. 
 

בשבת הקרובה תיפתח במוזיאון העיצוב בחולון התערוכה "צל ערים: מצילים את המרחב הציבורי", המציינת נקודת שיא של פרויקט בן שלוש שנים שכלל מחקר, סמינרים, יזמות ותחרות עיצוב ביוזמת ד"ר מרטין וויל, עיריית חולון ומוזיאון העיצוב חולון. התערוכה, שתוצג ברחבת מדיטק חולון ותמשיך אל חללי הגלריות במוזיאון, הגנים והחצרות הפנימיות של מתחם המדיטק, תציג באמצעים חווייתיים הזדמנות למחשבה מחודשת על הצללה בערים בישראל. 
 

"המרחב הציבורי הוא נחלת הכלל", אומרת אדריכלית הנוף טלי וקסלר, חברת האיגוד הישראלי של אדריכלי נוף, שמציגה בתערוכה מיצב על ריבוי הרחבות המרוצפות ומיעוט העצים הבוגרים בערים, הגורמים לסנוור ולחום ואינם מאפשרים שימוש מיטבי ברחובות והכיכרות. "חיים בסביבה עירונית מוצלת צריכים להיות יעד משותף של כולנו. למרות זאת, בכל תכנון רחוב אנחנו מוצאים את עצמנו במלחמה על מיקום העצים, על כמה מקום להשאיר להם לבית הגידול, ואיך נשאיר מקום גם לאופניים ולהליכה. נקודה שנויה במחלוקת הייתה כיכר הבימה. כשיש הזדמנות לתכנן כיכר בקנה מידה כזה, האם נכון להסתכל עליה כמו עיצוב של פסל או שאנחנו חייבים לתת בה גם צל, וכמובן צל של עצים שיש בו ערכים מוספים אחרים. אלה שתי גישות שונות לתכנון של המרחב הציבורי". 


למה העצים כל כך חשובים?


"נתחיל בשינוי האקלים שעובר על העולם: כשקר– יותר קר, כשחם – יותם חם. לעצים יש תפקיד מאוד משמעותי במיתון של המיקרו־אקלים בערים. אם אנחנו רוצים להרחיב את זה לנושא של הצל, יש ערכים מוספים אחרים כמו ה־CO2 שהם סופחים, והשפעות פסיכולוגיות כמו צמצום אלימות".




מתקן נדנדה שטוף שמש בגן הפעמון בירושלים. צילום: בני גם זאת לטובה


יש מודעות?


"יש דברים שאפילו בלי שאת ממש מודעת אליהם את חיה אותם ומתנהגת לפיהם. קחי את כיכר הבימה שטופת השמש. בהדרגה הצל מתקדם עם שעות היום, ואפשר לראות איך ככל שמתקדם הצל - אנשים מתחילים להתקבץ שם. כל אחד יכול לשאול את עצמו באיזה רחובות הוא הולך ולא הולך, מאיפה הוא מעדיף לקצר הליכה ברגל ועוד".

לא מוגנים

גיא נרדי, אדריכל במקצועו ופעיל לשימור עצים, הוא חלק מקבוצה של כ־30 משוגעים לדבר במובן הכי טוב שיש. כמו חבריו, הוא מונע מאהבה לעצים ומתוך ראייה תרבותית אקולוגית, כמו שהיה פה בשנות ה־30, ה־40 וה־50 של המאה הקודמת. "המתכננים באו מאירופה ורצו להביא אותה לכאן. לייער את הארץ שהם ראו כשוממה, להוריק אותה ולייצר סביבה דומה למקום שממנה הם באו. בעשורים האחרונים, אחרי שהמציאו את המזגן, הצורך ביצירת ארכיטקטורה שיוצרת הצללה ורחובות עם הצללה נעלם. חלק מהעניין הזה הוא נטיעת עצים. האם בפועל זה נעשה? אני לא בטוח. אני לא חושב שאנחנו שומרים על העצים הקיימים", אומר נרדי.
 

הרכבת הקלה במרכז, למשל, תעבור בשדרות ירושלים ביפו. "הולכים להוריד עצים בני 100. שוב מתגלה הפער בין המוטיבציה החיובית לבין הקלות הבלתי נסבלת שבה מורידים עצים ותיקים. כולם אוהבים עצים. בפועל, כשיש קונפליקט – רוצים להרחיב בניין, לעשות תוספת ולהרחיב כביש, בכל מקרה שהעץ מפריע, הוא יורד ראשון. עצים הם לא ליופי בלבד וצל בלבד, אלא גם סמן תרבותי. את הבניינים כולם משמרים בטרפת וקנאות. על העצים לא נלחמים. לכל בניין עושים תיק תיעוד, אבל מה עם תיק תיעוד לשדרה?"  
 

האמריקאים מזמן עלו על הפטנט: על כך תעיד בין השאר מפת העצים בסן דייגו, קליפורניה. "האמריקאים נותנים לכל דבר ערך כלכלי, כך עץ מסומן שם והם אומדים את ערכו הכלכלי", מסביר נרדי. "איך מודדים? בכמה הוא תורם להקטנת זיהום האוויר, למיתון האוויר, להקטנת הרעש, תועלות שאנחנו אפילו לא יודעים להגיע אליהן בארץ. האקלים פה, במדבר, פי אלף יותר גרוע משם ואנחנו מורידים עצים. אני לא מבין את זה".

צעד לאחור



לדברי פרופ' יפעת הולצמן־גזית מהמכללה למנהל, נושא העצים מוסדר אצלנו ב"פקודת היערות", פקודה מנדטורית מ־1926. במשך כ־60 שנה, משנת 1948 עד 2008, המחוקק הישראלי ממש לא התעניין בה עד שהחל לייצר תיקונים שהתאימו אותה לשנות האלפיים.

"הפקודה המנדטורית נולדה מתוך חשיבה אקולוגית ואסתטית, אבל התאימה לחברה כפרית", טוענת הולצמן־גזית. "שני התיקונים הראשונים מאוד שיפרו את ההגנה על עצים, אבל ב־2014 נעשתה נסיגה אחורה בשני תיקונים נוספים.

ב־2008, בתיקון 89, מה שהמחוקק עשה בצעד מאוד חשוב היה לחייב בהגשת כל תוכנית חדשה הכנת מפה שעליה מסומנים העצים הבוגרים עם חוות דעת פקיד היערות, האם ראוי לשמר את העצים האלה. לכל תוכנית היה פידבק של גורם מקצועי שאמר מה דינה לגבי הפגיעה בעצים. התיקון הזה גם הגדיר איזה עצים נחשבים מוגנים". 
 

בעבר, המודל כלל הכרזה על 68 מיני עצים מסוימים כמוגנים וב־2008 עברו לתפיסה אחרת: לא מגדירים על פי מין אלא על פי גודל; כל עץ מעל גובה שני מטרים שקוטר הגזע שלו הוא עשרה ס"מ לפחות בגובה החזה. "זה הפך את כל העצים  שעומדים בתנאים האלה למוגנים", אומרת הולצמן־גזית. "ב־2012 נחקק תיקון 5 לפקודת היערות. גם הוא היה ברוח מאוד אוהדת ומשפרת לעצים ונקבעו בו כל מיני הסדרים. העיקריים שבהם היו להתוות בחקיקה מה צריך פקיד היערות לשקול כשהוא מחליט אם הוא מאשר כריתה או לא, בחוות הדעת שלו למוסד התכנון. נקבעו הנחיות מפורטות: גודל העץ, ההיסטוריה שלו וכו'. בנוסף, אם הוא אכן מאשר כריתה, זו החובה של פקיד היערות לקבוע נטיעה חלופית בשווי אותו עץ שנכרת ". 
 

שריד למדיניות מנדטורית, שדרה מוצלת בתל אביב. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90 


בשנת 2014 הלחצים שהופעלו עבדו. תיקון 101 בחוק התכנון והבנייה שינה את הגדרתו של "עץ בוגר" ולמעשה צמצם את ההגנה: כאשר מגיעה בקשה לבנייה למגורים בלבד, מהיום והלאה מוגנים רק עצים בקוטר 20 ס"מ ומעלה. בנוסף, הוא ביטל את חובת ההתייעצות עם פקיד היערות. היום אנשי ועדה מקומית יושבים ומדברים על תוכנית, רואים את המפה עם העצים, אבל לא יכולים לקבל חוות דעת בחינם. חובת התייעצות עם פקיד היערות תהיה רק לגבי תוכניות בנייה ופיתוח ששטחן גדול מ־35 דונם". 
 

זה שאין חובה להתייעץ לא אומר שאי אפשר להתייעץ.

"נכון. משרד החקלאות הנחה את פקידי היערות מתוך תקווה שזה יבוא מלחץ פנימי של אנשים שיושבים בוועדות התכנון והציבור. אם זה לא מספיק, נקבע בתיקון 101 שאם יש בתוכנית בנייה חדשה פחות מחמישה עצים בוגרים שמיועדים לכריתה, לא צריך בכלל רישיון. זו החלטה מאוד בעייתית כי יכולים להיות ארבעה עצים בוגרים מאוד משמעותיים. משרד החקלאות ניסה בכל כוחו להתנגד לזה ללא הצלחה. בתוך שש שנים המחוקק מחק את כל מה שהצליח לעשות והשאיר את המצב כך שהעצים לא מוגנים כמעט בכלל".
 

אם זה לא מספיק, תיקון 6 לפקודת היערות מ־2014 קובע כי לפקיד היערות יש סמכות להקל על חובת הנטיעה החלופית. "אם בעבר הוא היה צריך להוציא רישיון כריתה עם הנחיה לעצים חלופיים, היום הוא יכול להקל. זו בעיה קשה בכמה רמות: למה הציבור צריך לסבול ולא לקבל בחזרה את מה שמגיע לו? הדבר השני המשמעותי שנעשה בתיקון מספר 6 הוא שפקיד היערות נדרש מהיום לשקול גם שיקולי עלות־תועלת. פקיד היערות הוא אגרונום, מומחה בעצים. האם הוא יכול לשקול את השאלה: האם תמ"א 38 עדיפה על עץ? מי שאמור לשקול את השאלה הזו זה מוסד התכנון שנותן את ההיתר לתמ"א 38". 

מה שרואים משם


בחזרה לתערוכה. במעבדת העיצוב של המוזיאון יוצג מחקר בן עשר שנים ברחבי תל אביב שערך אילן גולדשטיין, ובו איתר ותיעד עשרות רבות של משרביות עירוניות (סבכות עץ או בטון שמאפשרות חדירת אור) שמילאו את מרפסות העיר בשנות ה־50. ככל שנסגרו מרפסות והתרבו המזגנים, הלכו ונעלמו המשרביות. 


גולדשטיין החל לעסוק ביצירת מודעות והגנה על עצים ותיקים כאשר הורידו לו עץ ליד הבית. "כתבתי תוכנית חינוך שנלמדת על ידי אלפי ילדים ברחבי הארץ, אני מרצה בפורומים ועומד בקשר עם פקיד היערות", הוא מספר. "הפרשנות המודרנית שקיבלה המשרבייה, שהיא מרכיב חיוני ושכיח במזרח התיכון, מקסימה אותי. הרעיון המרכזי היה אקלימי ותרבותי. תרבותית, הוא אפשר לאישה שהיתה מסוגרת בתוך הבית ואסור היה לה להיראות בציבור להסתכל החוצה בלי שיוכלו לראות אותה פנימה".
 

אחרי שצילם, ראה גולדשטיין את עושר הצורות הגיאומטריות הפשוטות והמקסימות. "העושר שבפשטות כבש אותי", מוסיף גולדשטיין. "לקחו את הרעיון המזרח־תיכוני והצליחו לתת לו פרשנות חדשה בצורה גיאומטרית, ועם זאת ליצור עושר חינני. המשותף לזה ולעצים שהיופי והחשיבות שלהם צפים על פני השטח לאלה שרואים אותם".