סרטון הווידיאו של 13 המחבלים, שנקלטו במצלמות הצבא כשהם יוצאים מפתח מנהרת טרור בין עזה לקיבוץ סופה, השאיר את חותמו על רבים במדינה.
היו אלה הימים הראשונים של מבצע צוק איתן, כמה שעות לפני הכניסה הקרקעית, וישראל הסכימה להפסקת אש הומניטרית, אחת מני רבות. האזרחים בארץ נשמו לרווחה וקיוו למעט שקט מהרקטות שנחתו על העורף, אולם מבחינת חמאס היה זה חלון הזדמנויות לביצוע פיגוע המוני ביישוב ישראלי.
"יש תקדים ללוחמים שאיבדו עין ואין שום סיבה שהפציעה תפגע ביכולות הלחימה שלי. מהר מאוד לומדים להסתדר ולחיות במרחב החדש. גם ממשה דיין לא נמנעה האפשרות לשמש כרמטכ"ל וכשר ביטחון אף על פי שהייתה לו רק עין אחת. זה לא קל, ועברתי תקופת הסתגלות ארוכה, אבל לא ויתרתי על כלום, גם לא על הנהיגה. אני לא הטיפוס שיחפור בפילוסופיה של איבוד עין או אכנע למגבלות. מבחינתי היה שווה לאבד עין בשביל ההגנה על המדינה".
"ראיתי פנים שאני מכיר כל כך טוב, שפתאום קיבלו הבעה רצינית וחדורת שליחות", הוא מתאר, "חשבתי לעצמי שבשביל המוטיבציה שהפגינו הלוחמים שווה היה לא לצאת הביתה תקופה כל כך ארוכה ולא לראות את שני הילדים הקטנים שלי. ידעתי שהחיילים מבינים שלא מדובר בעוד אימון, שהכניסה לעזה היא הדבר האמיתי. החלטתי שלא חוזרים לישראל עד שלא מבצעים את המשימה עד תומה, תוך מקסימום ביטחון לכוחותינו".
הפלוגה המסייעת פרשה מהכוח הרחב ופנתה לכיוון המסגדים. "האזור הוא כפרי ומלוכלך, וראינו מזבלות מסביב", מתאר דיימונד, "זיהיתי שמדובר באזור מורכב וקשה ללחימה כי הוא לא היה אחיד. חלקו היה שדות, חלק אחר בנוי. התמקמנו באחד הבתים ומצאנו שם דגלים של חמאס ותמונות של שאהידים. ממולנו היה בניין, שידענו מראש שהוא ממולכד. באותו לילה הוצאתי כוחות מהמבנה כדי שיחפרו שוחות וסוללות הגנה יחד עם הדחפורים. בחמש וחצי בבוקר היינו מוכנים לכל תרחיש".
"את בניה ובני משפחתו הכרתי באופן אישי. הוא היה מצחיק, שטותניק ואהוב על כולם. באותו רגע אתה חושב רק על האירוע. יש לי עוד לוחמים וכולם כמו הילדים שלי. הוריתי ללוחמים להסתער על חושה נוספת כי תיארתי לעצמי שהמחבלים שלא נפגעו יחפשו שם מסתור. האזור הפך למלכודת אש והתקדמנו אל הצריפון תוך כדי ירי וזריקת רימונים. פתאום היה פיצוץ גדול והדף חזק. נחבטתי בפנים ולא ראיתי כלום. הרגשתי רק את הדם נוזל על הפנים שלי. עין ימין פשוט נשפכה החוצה ובעין שמאל ראיתי מטושטש. שאלתי את הקשר לידי אם יש לי משהו בפנים, אבל היה כבר ערב, והוא אמר שרואים רק דם. החלטתי לא לומר כלום לחיילים ומשכתי את הכיפה מהקסדה, כך שתכסה את העין".
"בשלב הזה לא כאב לי כלום, כנראה בגלל הדבקות במשימה והאדרנלין. ראיתי שגם היד מלאה ברסיסים ונתתי לקשר את הנשק שלי כדי שביד אחת אוכל להחזיק את הכיפה וביד השנייה לתת הוראות בקשר".
"הכרתי את השטח מהיומיים הקודמים והבנתי את המרחב שבו אנחנו נמצאים. מבחינתי, יש משימה וצריך לבצע אותה ויהי מה. רק מאוחר יותר אמרתי למג"ד שנפגעתי בעיניים, והוא שאל אותי את אותה שאלה".
"רק לפנות בוקר, אחרי שהרגנו ארבעה מחבלים, וכאשר הבנתי שגילינו את המנהרה שחיפשנו".
"בתי הללי לא התקרבה אלי בבית החולים כי לא זיהתה אותי. הבן, מתן ישראל, חזר יום אחד מהגן עם ציור של המשפחה וראיתי שהוא צייר אותי עם עין אחת".
"ממש לא. אני אדם מאושר שאוהב את הצבא ונהנה לחנך חיילים. השקעתי המון בשיקום שלי וקיבלתי החלטה שהעין החסרה לא תפריע לי. כדי לתפוס את הסביבה כמו שצריך אני מזיז את הראש לצדדים. אחד המג"דים בגולני מתפקד בלי עין אחת ואני מתכוון לשוחח איתו לפני שאסיים את הלימודים ואחזור לחטיבה".
"כל דבר אני לוקח יותר בסיכון ונזהר על העין התקינה. במהלך הלחימה בצוק איתן קיבלתי יותר כלים ותובנות מדוע להמשיך בצבא, ואני אמשיך כל עוד ירצו אותי".
התרעות פיקוד העורף