תנ״צ אפרים ברכה לקח איתו לקבר סודות רבים.
בשלב הזה, סמוך כל כך לטרגדיה הבלתי נתפסת שגרמה לו להתאבד אתמול בבוקר, קשה לדעת מה קרה שם. אני מניח שגם כתבי המשפט והמשטרה המקושרים ביותר יודעים אחוז זעום מהסיפור האמיתי, לא כל שכן עיתונאים שסיקור התחום הזה אינו בליבת עיסוקם.
למרות זאת, רבים הסיקו אתמול מסקנות, הפיקו לקחים, האשימו האשמות ודרשו דרישות. נדמה לי שהמשפט ״והמשכיל בעת ההיא יידום״ נכתב על סיטואציות מהסוג הזה. גופתו של אפי ברכה מוטלת עדיין לפנינו. כבוד המת, שהיה רב זכויות וחזקת החפות, שאינה אמורה להיות רק סיסמה נבובה, כל אלה אמורים לצוות עלינו שתיקה, לפחות בהתחלה, ושם אנחנו עכשיו.
אישית, בדילמה בין הרב יאשיהו פינטו לתנ״צ אפרים ברכה, העדפתי את הגרסה של ברכה. לא רק עדויותיהם של המפכ״ל יוחנן דנינו וראש אגף החקירות דאז, יואב סגלוביץ, שנתנו בברכה אמון עיוור, אלא גם ההיגיון הפשוט: אם ברכה אכן קיבל שוחד מפינטו לאורך השנים (כפי שפינטו טוען), מה ההיגיון היה בהפללתו של פינטו באותו אירוע, שבו שיחדה אשת הרב את אשת הקצין? ובמילים אחרות: אם ארונו של ברכה היה מלא בשלדי ממונו של פינטו, לא הגיוני שהוא היה מדווח על אותה הצעת שוחד -והולך עד הסוף עם הסיפור הזה עד כדי הקלטת והפללת הרב, שיכול להפליל אותו בחזרה. מי שקיבל שוחד פעמים רבות יקבל עוד פעם אחת, ולא ישבור את הכלים בבת אחת. עניין של הגיון.
אבל, חובה להוסיף כאן שאני מכיר את אפס הקצה של הצ׳ופצ׳יק הזניח של הפרשה הזאת. כפי שנאמר, ברכה בוודאי לקח איתו לא מעט סודות. לתומכי הרב פינטו גרסאות משלהם, והמיודעים לפזר אותן ולהפיצן. ועדיין, אחרי כל זה, בחשיבה אינסטינקטיבית, אני מאמין שההחלטה לפטור את הרב פינטו בעסקת הטיעון המינימלית כדי להפליל את ניצב מנשה ארביב (זוכרים??) הייתה החלטה שגויה.
חצרו של הרב פינטו היא־היא מחוללת הרע, אותה צריך היה לחקור, את כל אלה שבאו בה, שהסתופפו בצל אדרתו של האדמו״ר, שבחשו, ערבבו, קנו ומכרו, ולך תדע מה עוד עשו. גם ניצב סגלוביץ חשב, בזמנו, שהחצר הזאת צריכה ״לעבור דרך בית המשפט״. למרבה הצער, הגורמים הרלוונטיים חשבו אחרת. פינטו קיבל את העונש המינימלי שרצה לקבל ואני שואל את עצמי מה קורה עם ארביב. עוד מעט שנתיים, והאיש עוד לא מסר את גרסתו. טחנות הצדק טוחנות לאט? הלוואי. לפעמים הן פשוט טוחנות מים. לא צדק.
השאלה היא, מה עושים עכשיו. התאבדותו של אדם מביאה בדרך כלל לסגירת התיקים והחשדות נגדו. כך היה כשאברהם עופר התאבד, כך אירע כשמיקי אלבין קפץ או הופל אל מותו, והיו עוד מקרים. השאלה הבוערת כרגע היא מה לעשות עם פרשת פינטו־ברכה. ברור שמדובר בקצה של קרחון. יש כאן שאלות גדולות וחשובות, יותר אפילו מהטרגדיה האישית של אפרים ברכה. גם הוא, אגב, זכאי להזדמנות להוכיח את חפותו, גם לאחר מותו. מצד שני, ויש צד שני, החקירה הזו מכילה כמה נקודות רגישות, משפחתיות, קשות. זה יכול להיות כאוב מאוד. הרי האנשים כבר סבלו מספיק, הרי המחיר הנורא שולם, למה להמשיך לחטט עוד בנבכי הפצע הזה?
אין לי דעה ברורה בשאלה הזאת. מצד אחד, יש אינטרס ברור בצורך להגיע לחקר האמת. מצד שני, יכול להיות שהמחיר האישי שחפים מפשע ישלמו כאן הוא בלתי נסבל. מצד שלישי, כל מסכת הקשרים, היחסים, דפוס הפעולה והנפשות הפועלות של חצר הרב פינטו באשדוד־ניו יורק־הילטון־תל אביב ראויים לעיון נפרד, לבדיקה מעמיקה ולניקוי אורוות יסודי. זוהי מאותן החלטות שאני שמח שלא אני צריך לקבל. צריך לקוות שההחלטה הפעם תהיה נכונה יותר מההחלטות הקודמות שהתקבלו בפרשה הזאת.