באוהל קטן במרכז העיר, מתחת לשלט ענק המבשר על קריית אונו הירוקה, יושבת כבר שבועיים מזל ארמי, בת 39, אם לשישה ילדים, זכאית לדיור ציבורי שממתינה כבר כמה שנים לדירה. מחר תפונה ארמי גם מדירתה השכורה, ולכן בינתיים ירדה להתגורר ברחוב. אם לא יימצא לה פתרון, גם ששת ילדיה של ארמי יעברו עמה לאוהל.
בקריית אונו ארמי אומנם נמצאת בראש הרשימה בתור לקבלת דירה, אבל אין דירות בנמצא. בערבים מארחות לה חברה החברות מצוות הדיור הציבורי -״לביאות״, כך הן מכנות את עצמן -שנלחמות כבר מעל חצי שנה להגדלת מאגר הדירות בדיור הציבורי.
הסטיגמה על דיירי הדיור הציבורי, שלפיה הם מובטלים ובטלנים, מרתיחה את ארמי, בת 39, גרושה פעמיים ואם לשישה ילדים בני 3 עד 21, שמתגוררת בקריית אונו מאז נישואיה בגיל 18. בידיים גאות היא מושיטה לי את תלוש המשכורת שלה: 5,500 שקלים נטו שהיא מרוויחה בעבודת ניקיון במשרדים, שמונה שעות מדי יום. הסכום הזה שולל ממנה את קצבת המזונות שאמורה הייתה לקבל מביטוח לאומי מכיוון ששני בעליה אינם משלמים מזונות.
תוספת קצבת הילדים מכניסה למזל עוד כ-700 שקלים בחודש. לטענתה של ארמי, משרד הבינוי אומנם מסייע לה ב-3,000 שקלים לשכירות, אבל אין דירות בסכומים כאלה. ״אני משלמת 4,100 שקלים שכר דירה, וזה רק בגלל הסדר עם בעל הבית שלי. ב-15 ביולי, מחר, אני אמורה לפנות את הבית. חוזה השכירות הסתיים״.
זו אינה הפעם הראשונה שארמי מנסה להיאבק על קבלת דירה. בפברואר האחרון התבצרו נשות צוות הדיור הציבורי במשרדי הנהלת עמידר, החברה המשכנת את רוב דיירי הדיור הציבורי, ימים ספורים לפני שארמי אמורה הייתה לעזוב את דירתה. מנכ״ל עמידר הבטיח לסייע, ראש עיריית קריית אונו ישראל גל שוחח עם בעל הדירה שהסכים להאריך עוד את החוזה, כמעט חצי שנה חלפה, וארמי שוב עומדת בפני פינוי.
״בעל הבית צודק, הוא רוצה את הדירה שלו, ולי אין לאן ללכת״, אומרת ארמי. ״לפני כמעט חצי שנה עשיתי רעש וזה עזר לקצת זמן, אבל עכשיו אני שוב באותו מצב, ועדיין לא נמצאה לי דירה בדיור הציבורי וגם לשכור דירה אני לא יכולה למרות שאני מחפשת בנרות דירה אחרת. אין לי יכולת להתמודד עם שכירת דירה בשוק החופשי. גם עם הסיוע בשכירות - זה כמעט בלתי אפשרי. אין לי ברירה אלא לצאת לרחוב ולקוות שהמאבק שלי הפעם יצליח״.
מזל הגישה בקשה מחודשת ואושרה לקבלת דיור ציבורי בדצמבר 2014. נכון להיום המשפחה ממוקמת במקום ראשון לקבלת דירת ארבעה חדרים ביישוב קריית אונו. משפחה זו נמצאת ברשימת המשפחות שעפ בורן ירכוש משרדנו דירה מתוך תקבולי מכר הדירות בדיור הציבורי. אנו מקווים למצוא פתרון בהקדם לטובת מזל ארמי ובני משפחתה במסגרת רכישת הדירות לדיור הציבורי. ״בד בבד, בינתיים זכאית מזל לסיוע המקסימלי הניתן בשכר דירה, בגובה 3,000 שקלים בחודש, סיוע שאותו היא מממשת בפועל מדי חודש בחודשו ובאמצעותו היא יכולה לשכור דירה לפי בחירתה בשוק החופשי״.
מבט אל הדיור הציבורי בישראל חושף תמונת מצב מייאשת: מספר הזכאים הממתינים הוא 2,760 משפחות או יחידים במצב כלכלי קשה, שלהם שלושה ילדים או יותר, בהם נכים, מוגבלים, קשישים ואמהות חד-הוריות. בנוסף ממתינים לדיור ציבורי גם כ-27 אלף עולים דרך משרד הקליטה שרובם קשישים עניים, כמו ט', שהגיעה לישראל מרוסיה לפני כ-20 שנים ונאבקה לקבל דירה קטנטונת עבורה ועבור בתה בעלת 100% הנכות. כעת ט' מגיעה לחזק את ארמי באוהל המחאה.
גם אחרי קבלת דירה, הזכאים משלמים שכר דירה סמלי שנקבע על פי קריטריונים של רווחה, והדירה נותרת שייכת לעמידר. חלק מהדירות במאגר אינן ראויות למגורים, ותקציב השיפוצים והאחזקה לדירה עומד על כ-700 שקלים בשנה בלבד.
בשנות ה-90 נחקקו בישראל שני חוקים שנועדו לשנות את מצב הדיור הציבורי: ב-1998 נחקק חוק הזכויות בדיור הציבורי, שיזם חבר הכנסת דאז רן כהן, שקבע תנאים שבהם יכול דייר, או קרוב משפחה שגר עמו, לרכוש את הדירה בהנחה משמעותית. הכסף ממכירת הדירות היה אמור להיכנס לקופת המדינה ולשמש אותה לרכישת דירות נוספות לדיור הציבורי.
באותה שנה עבר גם חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי שקבע קריטריונים למתן הזכות לקרוב משפחתו של דייר להמשיך ולגור בדירה בתנאי השכירות של הדייר המקורי, גם לאחר פטירתו או עזיבתו למוסד סיעודי של אותו הדייר.
אבל החוק, שעבר בעקבות מאבק עיקש של פעילים חברתיים ודיירי הדיור הציבורי ונועד לחולל מהפכה בדיור הציבורי בישראל, הוקפא ל-15 שנים והופשר שוב רק לפני שנתיים. עד שהופשר נוצר גירעון של אלפי דירות בדיור הציבורי - דירות שנמכרו לגופים שונים והכסף בעדן הוקדש למטרות אחרות ולא לרכישת דירות למאגר.
בשנת 2013 היו בדיור הציבורי 60 אלף דירות בלבד - ירידה של 45% משנת 1999, ולמרות ההצהרות של משרד הבינוי כי הוא מנסה לאתר דירות חדשות, התור לזכאים ארוך.
במאי 2015 עסק מבקר המדינה בנושא הדיור הציבורי וקבע כי זמן ההמתנה הממוצע בקרב זכאי משרד הבינוי הוא 2.7 שנים, כאשר שליש מהזכאים ממתינים יותר משלוש שנים, ו-10% מהם ממתינים יותר משבע שנים.
אנשים גם לא ששים להשכיר למשפחה חד-הורית עם הרבה ילדים. מהמשכורת וקצבת הילדים אני משלמת 1,100 שקלים תוספת לשכירות, חשבונות, אוכל, מעונות לילדים. על טיפולי שיניים אין מה לדבר. אני אוספת בקבוקים ריקים ומחזירה כדי שיהיה עוד קצת אוכל בבית. עברתי המון דירות, הילדים שלי כבר לא נקשרים לילדים בבניין, הם יודעים שבקרוב נעבור שוב. אני גוררת חובות, מוותרת על הרהיטים. לא ככה דמיינתי את החיים שלי. היו לי תוכניות, רציתי ללמוד. אם תהיה לי דירה, אני אהיה על גג העולם. אני אוכל לתת לילדים שלי בית אמיתי. לא כזה שעוברים ממנו כל שנה״.
התרעות פיקוד העורף