"אנחנו צריכים לחלק דיפרנציאלית את משאבי המדינה - לתת יותר לעיר ענייה ופחות לעיר עשירה", טוען ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ל"מעריב המגזין". ביום רביעי שעבר התכנסו בכנסת שורת ראשי עיריות ומועצות, בראשות ברקת, והכריזו על מאבק "לתיקון השיטה התקציבית".
הכותרת שלהם: "ילד מתל אביב וילד מעכו צריכים לקבל אותה הזדמנות להצלחה בחיים". זאת לנוכח נתונים שלפיהם הפערים הכלכליים בין הרשויות המקומיות בישראל הם מהגבוהים בעולם המערבי; כך למשל, ממוצע ההשקעה בשקל לתושב בערים העשירות בישראל עומד על 7,858 שקל, לעומת 5,463 שקל בערים העניות. בתלמיד מלוד, לדוגמה, הושקעו בשנת 2013 6,208 שקלים, ואילו בשכנו התל־אביבי 15,004 שקל.
ברקת מאמין בהיתכנות של המודל, דווקא משום שהכסף לא יילקח מכיסם של העשירים, אלא מתחזיות הצמיחה העתידיות שלהם: "המודל לא לוקח מהחזקים, אלא מנהל את קצב הצמיחה של הרשויות החזקות על ידי הקטנה של תקציבי המדינה", הוא טוען.
בסוף זה עדיין כסף של עשירים שילך לעניים. "38 הרשויות החזקות מכילות כ־30 אחוז מאוכלוסיית המדינה, ושליש מהגידול עדיין יהיה אצלן. אנחנו רק צריכים לנהל את הצמיחה שלהן כך שהן יצמחו רק בשני מיליארד שקל. זה כסף שהיה אמור להגיע לתל אביב - ויגיע לדימונה".
המהלך של ראשי הערים זוכה גם לגיבוי של חברי כנסת. "יותר מ־50% מהרשויות יקבלו תקציבים הוגנים יותר בעקבות המודל המוצג", אומר ח"כ מיקי זוהר (ליכוד) שהשתתף בהצגת התוכנית בכנסת והביע תמיכה. לדברי ח"כ אורלי לוי־אבקסיס (ישראל ביתנו), "המציאות בשטח היא פועל יוצא של מדיניות העבר, שהפרידה בין עיירות הפיתוח לאזרחים בערים אחרות. הפריפריה הגיאוגרפית זהה לרשימת הפריפריה החברתית. צריך לתקן את זה".
"קיים אי שוויון חמור ביותר בהקצאת המשאבים", אומר גם ח"כ יוסי יונה (המחנה הציוני). "כדי לתקן אי שוויון צריך לחלק באופן בלתי שווה. אין מדובר על גמילות חסדים, אנחנו מדברים על צדק. צדק חלוקתי מחייב חלוקה מחודשת של המשאבים כך שהיא תקדם את האינטרסים של הקבוצות המוחלשות".
"כללי המשחק חייבים להשתנות", מוסיף ראש העיר צפת אילן שוחט. "אנחנו בסך הכל רוצים להשוות את נקודת הפתיחה של התושבים שלנו. את התמיכה של העם כבר השגנו".
"זה עוול היסטורי שצריך לתקן", אומר אלון דוידי, ראש עיריית שדרות. "מאן דהוא החליט לפני שנים רבות שהשתתפות שלי בעלויות החינוך תהיה 25 אחוז, כמו כל עיר אחרת, גם אם יש לה בקופות מיליארדים, שלא נובעים מניהול נכון אלא מנכסים מניבי ארנונה. צריך להגיד לראשי הערים החזקות שהם מיעוט שיושב על נכסים מניבים. אם היה בסיס של חיל האוויר על מאות דונמים בשדרות, היינו מקבלים מיליוני שקלים של ארנונה ולא היית מדבר איתי. האנשים הם אותם אנשים, והריבון צריך לשנות את זה.
"ילד שיש לו כישרון בטניס - אם הוא נולד בשדרות ואם בתל אביב - צריך לקבל אותה הזדמנות", אומר דוידי. "אנחנו עירייה שעומדת בכל קריטריון מבחינה ניהולית. כליכודניק אני אומר לך, אין דבר שמפלגת השלטון יכולה להתגאות בו יותר מאשר לתקן עוול כזה".
המשבר הכלכלי ב־2008 גרם למצוקה ברשויות המקומיות במדינות מסוימות בעולם. כך למשל, העיר דטרויט שבמדינת מישיגן בארצות הברית הגיעה למצב של פשיטת רגל. מאידך, כך לפי מסמך שפרסם משרד הפנים ב־2013 ונכתב על ידי ד"ר איתי בארי, ראש התכנית לתואר שני במינהל השלטון המקומי באוניברסיטת חיפה, "האיום בישראל על פשיטת רגל של רשות מקומית נראה נמוך יחסית כיום ובכל מקרה, זה לא איום מקרו־כלכלי על מדינת ישראל. הבעיה המרכזית כיום היא הפערים בין הרשויות המקומיות".
כפי שמזכיר דוידי, עיקר הבעיה נובע מחלוקה לא נכונה של שטחי השיפוט בין הרשויות. הדוגמה של מפעלי ים המלח היא אחת הבולטות. המפעלים משלמים עשרות מיליוני שקלים ארנונה בשנה למועצה האזורית תמר, שבה מתגוררים מעט יותר מאלף תושבים. לעומתם, עשרות אלפי התושבים בדימונה ובערד, שהם עיקר העובדים במפעלים, לא זוכים ליהנות מההכנסות. "יש כאן עיוות מסוים", טוען פרופ' יוסטמן, "אבל גם כאן הרקע הוא לא ניטרלי: יש את המועצות האזוריות, לא רק בים המלח, שקיבלו שטחים מאוד נרחבים, ורשויות עירוניות - בפרט ערביות או ערי פיתוח - שקיבלו הרבה פחות. לבאר טוביה, נניח, יש שטחים נרחבים ומקום לפתח מרכזי קניות ותעשייה שמכניסים כספים, ולעומת זאת לשכנתה קריית מלאכי אין שטחים כאלה. חלוקת השטחים בישראל נעשתה בשעתו מתוך כוונות פוליטיות כאלו ואחרות, ובזה יש עיוותים".
משרד הפנים בישראל נוקט שלל פעולות, החל מאיחוד רשויות, אזורי תעשייה משותפים ועוד כדי לחזק את הרשויות מבחינה כלכלית. "התקצוב הדיפרנציאלי הוא רק חלק מסל הכלים", אומר גורם בתחום. "משרד הפנים בשנים האחרונות פונה לחלוקת הכנסות משטחים עסקיים חדשים, לדוגמה אזור התעשייה 'עידן נגב' ששייך לבני שמעון, רהט ולהבים, כאשר זה לא טריוויאלי שרהט תהיה שותפה עם בני שמעון החזקה, וזה נראה מוצלח עד עכשיו. הכיוון שהולכים אליו, וזה כנראה המודל הנכון, הוא שאין מצב שרשות מקומית תקים אזור תעשייה ששייך רק לה. בנוסף לכך, החל משרד הפנים בשנתיים החולפות לנקוט מדיניות של חלוקת הכנסות משטחים קיימים כגון בין מועצה אזורית תמר לערד ודימונה ומשטחים צבאיים שעד כה לא שילמו כלל ארנונה, למשל בסיס נבטים".
מנגד, פרופ' יוסטמן טוען כי מהלכים של איחוד רשויות וחלוקה מחדש של שטחי שיפוט לא יפתרו לחלוטין את חוסר השוויון. "הגורם העיקרי לצורך בתקצוב דיפרנציאלי הוא הכוח הכלכלי של האוכלוסייה עצמה ופערים גדולים בו", הוא טוען. "אם אתה משווה את גבעתיים לרהט, הפער הוא קודם כל באופי האוכלוסייה, וגם אם תיתן לרהט שטחי מסחר זה לא יסגור את הפער".
לפי סקר שנערך בשבוע שעבר על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה, 73 אחוז מתושבי הערים החזקות בארץ הסכימו עם האמירה כי על המדינה לחלק לתושבים ברשויות עניות תקציבים גדולים יותר מאלו המחולקים לתושבים ברשויות עשירות "באופן שייווצר תיקון חברתי". עוד עלה בסקר כי 70 אחוז מתושבי תל אביב ומעל 60 אחוז מתושבי מודיעין השיבו כי הם מוכנים לוותר על חלק מהתמיכה הממשלתית ביישובם לטובת יצירת הזדמנויות טובות יותר לתושבים ביישובים מוחלשים.
בנוסף, 69 אחוז מהנשאלים סוברים שתושבי ערים מוחלשות מקבלים פחות הזדמנויות בחינוך, בתעסוקה וברמת השירותים העירוניים, ו־83 אחוז מהנשאלים מסכימים שעל הממשלה לדאוג לחלוקת התקציב לרשויות המקומיות באופן שיאפשר הזדמנות שווה לכל תושב וילד, ללא קשר למקום מגוריו.
למרות ההתנגדויות הצפויות, הנתונים הללו הופכים את ברקת, שכבר שוחח על תוכניתו עם ראש הממשלה, לאופטימי. "יכולים להתפנות לנו 300-400 מיליון שקל בשנה לטובת תושבי העיר", הוא אומר. "עד היום לא היה מודל שהצליח לשכנע בהיתכנותו. ראש הממשלה בעד. הוא חושב שזה מודל נכון והדבר הנכון לעשות, זה צו השעה".
אלא שפרופ' יוסטמן מצנן את ההתלהבות. "למה הם מוכנים?" הוא שואל על תוצאות הסקר. "לשלם יותר ארנונה? שהכיתות שלהם יהיו יותר גדולות? זה סיפור פוליטי ואתה רואה איפה הפוליטיקאים עומדים, אני לא רואה את רון חולדאי יוצא בהצהרות שתל אביב מוכנה לתרום את חלקה".
התרעות פיקוד העורף