איכשהו, שוב, מצאתי את עצמי אחראית על צרור הבלונים הסגול של הגוש הדתי במצעד הירושלמי אתמול. להחזיק את הבלונים אומר ללכת בראש, לסמן לצועדות ולצועדים איפה אנחנו נמצאים, ולהיות מאד נראית, מאד נוכחת.
בפעם הראשונה שאמבולנס עבר בין הצועדים עוד נופפתי לו לשלום, אבל כשרכב הצלה שני, ושלישי הצטרפו אליו, ואיתם טלפונים מבוהלים ודרישות בשלומי, הבנתי שקרה משהו.
בדרך כלל, ובמיוחד במצעד הירושלמי, הקהילה הדתית הגאה צועדת בראש. הפעם, ואולי גם טיפה באשמתי, צעדנו קצת מאחור, עיכוב קטן ששינה חיים של כל כך הרבה אנשים, נשים, משפחות וילדים.
הבוקר קמנו חברי ואני, רק כדי לשמוע גינויים של כל גורם אפשרי, החל מהמשטרה, שאכן כשלה בהגנה על הצועדים, ועד הציבור החרדי כולו, הציבור ממנו אני מגיעה, ציבור שבמידה מסוימת אני עוד חלק ממנו.
התחושות קשות ומעורבות. נכון, הדוקר חרדי, והקהילה החרדית לא חפה מהומופוביה, כזו שלצערי אני חווה על בשרי מיום ליום, אבל כקהילה אנו חייבים לזכור ששנאה לא מנצחים בשנאה.
דווקא עכשיו, כשהרוחות סוערות בנו, אנו חייבים להרבות באהבת חינם, ויחד עם האהבה הזו, לדרוש בלי למצמץ, זכויות, הכרה, וביטחון לכולן.
התרעות פיקוד העורף