הסיפור המרגש של האם הפונדקאית החרדית: "זה האושר הכי גדול"

חייה המטלטלים של אילה אפק יכולים ללא ספק לשמש תסריט סוחף לטלנובלה סוחטת דמעות. "בגיל 15 וחצי נכנסתי להריון. בגיל 16 ילדתי, והילד נמסר לאימוץ. בגיל 25 נאנסתי ועברתי הפלה. בגיל 27 הרגשתי שאני זקוקה לתיקון. נהייתי פונדקאית וילדתי בת. עכשיו, בגיל 32, אני מייחלת לזוגיות חדשה ובריאה ולמצב כלכלי טוב יותר", כך מספרת אפק, שכיום מגדלת ארבעה ילדים (שלושה שנולדו משני בעליה לשעבר, ואחת שנולדה מחוץ לנישואים).

"הרגשתי שהעולם נופל. סיפרתי לרב של אבא שלי, והוא היה זה שסיפר לאבא שלי. אבא אמר שהוא לא מוכן שאגדל ילד מחוץ לנישואים. הוצעה האופציה למסור את הילד לאומנה בארץ עד שאתבגר. אבא שלי התנגד לכך, ואז עלה הרעיון לנסוע לחו"ל ולמסור שם את הילד שייוולד לאימוץ".

"קבעו לי, אף אחד לא שאל אותי. התעצבנתי, אמרתי שזה הריון שלי, שאני יכולה לנסוע לעיר רחוקה בארץ ולגדל אותו שם, אבל לא כל כך התייחסו לדעתי. ניסיתי לשכנע, לבכות, אבל זה לא עבד על אף אחד. אבא שלי החליט וזהו. מבחינתו, הדבר הכי נורא שיכול לקרות זה שהבת שלו הבכורה מביאה ילד מחוץ לנישואים, כשיש לו עוד בנות לשדך. יום אחד אבא שלי הופיע עם חבר שלו, אמר 'תארזי הכל, אנחנו נוסעים'. מצאתי עצמי בשדה התעופה, כשהם כבר סידרו מראש את העניינים דרך עורכי דין בחו"ל כדי שהכל יהיה חוקי. הם גם מצאו משפחה חרדית שתאמץ את הילד".

"קיבלתי אותו לידיים וגם הלכתי לראות אותו בתינוקייה. אבל די מהר התנתקתי רגשית כדי להגן על עצמי. למחרת כבר לקחו לי אותו. לא כל כך נתנו לי את האופציה להיפרד ממנו. אבל בסופו של דבר אני כן יודעת מה עלה בגורלו ומי מגדל אותו. לפני שש שנים אפילו השגתי תמונות של הילד ועדות לכך שהכל בסדר איתו. הידיעה שטוב לו הקלה עלי. שם כנראה יותר טוב לו מבחינה כלכלית ממה שיכול היה להיות לו אצלי".

"אני בדרך כלל כותבת לו מכתב, שאני כמובן לא שולחת. במכתבים הראשונים זה היה לבקש ממנו סליחה על כך שלא יכולתי לגדל אותו, במכתבים האחרים כתבתי שאני מקווה שהוא בסדר, ובמכתבים האחרונים כתבתי שאני שמחה שטוב לו".

אחרי תקופה מסוימת היא החלה לעבוד במקום עבודה שבו "נוצר קשר עם אחד העובדים שהיה נשוי", היא מספרת. "באותה תקופה הייתי חסרת עמוד שדרה, לא רציתי דברים מסוימים, אבל גם לא התנגדתי. לא ידעתי להגיד 'לא מתאים'. נכנסתי להריון, ילדתי בת. הילדה יודעת מי אביה, הוא משלם מזונות, אבל הם לא בקשר".

"התעשתי, כי זה היה צהריים והייתי צריכה להוציא את הילדה מהגן. בעצם המשכתי בחיים שלי, סיננתי את זה, הדחקתי את מה שהיה, והחלטתי לעבור הלאה. אבל כמה שבועות אחרי המקרה גיליתי שאני בהריון. כשהבנתי שאני בהריון החלטתי לגשת למשטרה. הבנתי שהוא היה במעצר כמה ימים, הכחיש הכל, טען שזה היה בהסכמה. בסופו של דבר התיק נסגר".

"הרגשתי נורא, היה לי אפילו סטרס, חשבתי איך אני מפילה עובר כשיש אנשים שלא יכולים להביא ילדים לעולם. ברגע זה בעצם החלטתי שאני אעשה תיקון להפלה הזאת ואעזור לאיזשהו זוג שמתקשה להביא ילדים לעולם. בהתחלה עשיתי הפלה עם כדורים שלא הצליחה, ואז הייתי צריכה לעבור גרידה. היה לי מאוד קשה באותה תקופה, היה המון בכי, סוג של דאון, היו הרבה הורמונים שהציפו אותי כל הזמן".

"אחרי האונס הייתי ב'מרכז תמר' לטיפול בנפגעות תקיפה מינית. קיבלתי טיפול פסיכולוגי ארוך שעזר לי להתגבר על כל הכאב, על כל התקופות בחיים שלי. הכל עובד ואפשר לי להתקדם. שם גם למדתי לעמוד על שלי ולהציב גבולות. גם כעסים שהיו לי על אבא שלי עובדו ועברו בעזרת הטיפול. היום אני בקשר טוב עם ההורים שלי. היום הכל בסדר".

"קיבלתי 112 אלף שקל, ועוד תשלום על הוצאות שהיו לי. יחד עם ההוצאות הסכום הגיע לכ־150 אלף שקל. הכסף בוודאי עזר לי, אבל זאת לא הייתה הסיבה שבגללה פניתי לפונדקאות".

יולזרי ואטיאס מוסיפות כי "מגיעות אלינו למרכז 70־100 נשים בשנה, אבל רובן או לא מתאימות לקריטריונים, או שיש כאלה שפונות ונרתעות פתאום. תמיד יש חוסר של פונדקאיות בישראל. הפרופיל האולטימטיבי לפונדקאית אלה נשים חזקות, אינטליגנטיות ורגישות. נשים שפחות אכפת להן ממה שהסביבה אומרת, נשים שהחוויה ההורית שלהן היא חוויה מאוד טובה ומכאן גם יכולה להתפתח אצלן אמפתיה כלפי זוגות שלא יכולים להביא ילדים לעולם".

"סיפרתי להם סיפור על תרנגולת חולה שיש לה בעיה בבטן, שלא יכולה לדגור על הביצים שלה ולכן החברה שלה דוגרת בשבילה על הביצים כדי שיצאו אפרוחים. אבל האפרוחים הם לא של התרנגולת. הילדים הבינו לגמרי שזה לא תינוק שיישאר אצלנו בבית. הלידה הייתה קצרה ומושלמת, האמא הייתה איתי בפנים, והיא זאת שקיבלה את הילדה לידיים שלה. כיום אני נמצאת בקשר עם הזוג הזה בחגים, והילדים שלי גם מכירים את הילדה".

"אני לא רואה בזה ניצול, אני חושבת שאישה שעושה את זה מבחירה, אם בגלל שהיא זקוקה לכסף, או בגלל סיבה אחרת, היא לא מנוצלת. אותי לא ניצלו. אני נתתי את הדבר הכי מדהים שיש למי שאין לו. לכל אישה יש זכות להיות אמא, זה האושר הכי גדול. אין סיבה שמישהי שלא יכולה לעשות זאת בגופה, לא תהיה אמא. לנשים שמתלבטות וחושבות להיות פונדקאיות, אני יכולה לומר שאם הן מרגישות שהן מספיק חזקות לעבור את זה מבחינה פיזית ונפשית, אז זו התחושה הכי מדהימה שיש. זו נתינה טוטאלית".

תגידי, מה הסוד שלך להתגברות על מצבים קשים?

"את הדת מזמן לקחתי למקום שלי, ואני לא רוצה להיכנס לשום נישה קיימת. כיום אני שומרת שבת ושומרת כשרות. אין לי מושג ולא מעניין אותי מה חושבים עלי. ההורים שלי מקבלים אותי וזה מה שחשוב. בזמנו הייתה לאמא שלי שכנה שאמרה לה שהיא לא צריכה לקבל את הילדה שלי שנולדה מחוץ לנישואים. אז אמא שלי אמרה שהכל בידי שמיים, והשכנה ענתה לה שלא הכל בידי שמיים. ואז אני פניתי לאותה שכנה ואמרתי לה ש'הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, ויראת שמיים אין לך'".

"כן, אבל אני כבר לא בקריטריונים, כי לפי החוק בארץ פונדקאית יכולה לעבור לפני תהליך הפונדקאות מקסימום שלוש לידות, ואני עברתי כבר שש. אבל לא היה אכפת לי לעשות פונדקאות נוספת בחו"ל ולכסות את החובות של העסק שלי".

"יש לי מחשבות על זוגיות, לא על חתונה, ובטח לא על ילדים. אני את הבאסטה סגרתי. אני רוצה להתחיל לחיות".