נועה רייש התעקשה שנעזוב את ביתה רק אחרי שנראה את הסרט. היא לקחה אותנו לחדר העבודה, הכניסה דיסק לתוך הדי־וי־די. חיוך נוסטלגי עלה על פניה כשהופיעו תמונות הבתים ביישוב עצמונה שבגוש קטיף. יותר מאוחר הופיעו תמונות "הגירוש", כפי שהיא מכנה את ההתנתקות, ואחריהן המעבר למקום הקבע הנוכחי בקיבוץ שומריה, שבצפון הנגב. עשר שנים עברו, והגעגוע ההוא נשאר.
קיבוץ שומריה, קיבוץ של אנשי השומר הצעיר שהוקם כהיאחזות נח"ל בסוף שנות השמונים, עלה מהר מאוד על הכוונת. אמנם הוא היה רחוק מאוד מהמסגרת הדתית־תורנית שלהם - קיבוץ של אנשי השומר הצעיר שהוקם כהיאחזות נח"ל בסוף שנות השמונים - רק שמשבר הקיבוצים לא פסח על היישוב ובשנת 2005 חיו בו קצת יותר מעשר משפחות. בהתחלה היה רעיון שאנשי עצמונה יגיעו באופן זמני עד שיקימו לעצמם יישוב חדש, אבל חברי שומריה אמרו שהם לא נשארים, בכל זאת אידיאולוגיות מנוגדות, ולכן העדיפו לנטוש.
"אני האישה האחרונה מעצמונה שבאה לראות את המקום לפני שעלינו אליו", מספרת רייש. "היה לי קשה להתרגל למקום אחר. 'עיר האמונה' הייתה מין שלב מעבר, נפרדת מהבית בעצמונה, אבל עוד לא שמת יתד במקום אחר. אם היו אומרים לי ללכת לאדריכל חצי שנה אחרי הגירוש כדי לתכנן בית, הייתי עונה 'על מה אתם מדברים? אני תכף חוזרת לעצמונה'. ואז בדרך לאיזו נסיעה דודי, בעלי, אמר: 'עכשיו אני רוצה להראות לך את שומריה, חלאס התחמקות'. בהתחלה הרגשתי זרות, מה אני קשורה לפה, אבל אחרי יומיים התרגלתי".
52 משפחות מעצמונה עברו לקיבוץ שומריה לפני עשר שנים, והיום הוא מונה
בשומריה עושים הכל כדי לא לשכוח את מה שהיה. בזמנו הביאו את הרב חנן פורת ז"ל שידבר על שימור הזיכרון. מדי שנה, בסביבות תשעה באב, הם עורכים טקס זיכרון ליישוב שנשאר בגוש קטיף, ופעמיים בשנה נוסעים למחסום כיסופים להביט לכיוון שבו היה פעם ביתם. "ההסתכלות שלי על הסיפור היא לא מהכיוון של לקחו לי בית, חדר, דשא", אומרת רייש. "ההסתכלות היא הרבה יותר רחבה. יש פה ביזיון לאומי שלקחו חבל ארץ פורח ונתנו לאויבים. אתה יודע מה זה היה מבחינתי לראות בסרטון שבו חמאס מתאמן בבית הכנסת של עצמונה? לפני הגירוש אמרנו שאם לא יזרקו את הפצמ"רים על גוש קטיף, יזרקו טיל על אשקלון. הסתכלו עלינו כעל הזויים. אני לא מאמינה לערבים. יותר מזה, יש היום קיבוצניקים שבזמנו היו עומדים בצמתים עם שלטים 'אחים שובו הביתה' ותבדוק כמה מהם שינו את הדעה".
אולי מה שעזר לתושבי שומריה בכל התהליך זו הרגשת השליחות. את הכעס והתסכול אפשר עדיין לשמוע, אבל מההתחלה שמו אותם בצד והחליטו שיש משימות ויש גם הבנה שבסוף הכל בידי שמיים, גם גזירה כזו. "יש סיפור על איזה אבא שבנו מאוד רצה לנהוג. מה עשה? שם לו הגה צעצוע והילד היה מבסוט", מספר דגורקר. "אבל מי נהג באמת? האב. מי אחראי להחלטות הממשלה? הכל נמצא בהשגחה עליונה, ובסוף זה לטובת עם ישראל".
התרעות פיקוד העורף