"רק בהר על קו הרכס מישהו מוסיף ללכת" ("הרדופים", נתן יונתן)



יש כל מיני ישראלים: יש אנשי השוקולד; יש הערסים בכבישים; יש שמשאירים שמורות טבע מטונפות ויש סתם וולגרים; לעומת זאת, ישנו הישראלי היפה, התורם והנרתם. כאלו הם מתנדבי יחידות החילוץ בארץ, ובפרט אנשי יחידת החילוץ מגילות ים המלח.



מדובר בכ־70 מתנדבות ומתנדבים מיומנים המתייצבים כאיש אחד בכל מקרה שבו יש צורך בחילוץ מטיילים שנתקעו בשטח. הם עוברים הכשרות בטיפוס ובגלישת צוקים, באיתור נעדרים ובעזרה ראשונה. אף על פי שהם מתנדבים הם מתפקדים כיחידה צבאית לכל דבר, עם היררכיה מוגדרת וקפדנית, עם בקרים, עם חפ"ק, עם מפקדים ועם צוותים.



החגים, מטבע הדברים, הם התקופה העמוסה ביותר. בחול המועד פסח, למשל, הוזעקו המתנדבים לחלץ מטיילים 12 פעמים. "זה אף פעם לא נוח", מספר אחד המחלצים, "תמיד זה בדיוק כשמקלחים את הילדים, או בארוחה משפחתית, או כשאנחנו בטיול עם החבר'ה. אבל אין תירוצים, ברגע שההודעה מתקבלת יוצאים בלי שאלות".



למה פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא רוצה לגלוש מצוק לתוך גב קפוא ולסחוב פצוע על הגב בשמש הקופחת, או להיטלטל בג'יפ מאובק במקום לאכול סעודת חג בשלווה עם המשפחה שלו?



"יש כמה סיבות", מנסה להסביר ניתאי רייש, תושב כפר אדומים ומחלץ ביחידה, "בהתנדבות יש מרכיבים חזקים של עזרה לזולת ושל הצלת חיים. אני חושב שזה בראש ובראשונה מה שמוביל אותנו. לא פחות חשוב הוא הפן האישי־חברתי. היחידה היא כמו משפחה, המתנדבים חברים טובים גם מחוץ לשעות ההתנדבות. נוסף לכך, יש את הפן של אהבת השטח והמדבר. ויש עוד משהו שלא נראה לי שהרבה יודו בו - כולנו מכורים לאדרנלין".



עננים שטים ברקיע
ורחב כאור שבילם.
אם נלך ודאי שנגיע
עד סופו של העולם.
("טוב ללכת בדרכים", נתן יונתן)



אז איך זה עובד? המשטרה, הצבא, רשות הטבע והגנים או מד"א מעבירים ליחידה את הידיעה הראשונית על מטייל או על קבוצת מטיילים נעדרים. הידיעה בדרך כלל מתקבלת על ידי בן משפחה מודאג שיש בידיו פרטים מסוימים על המקום שבו הנעדרים עשויים להיות, מה היכולת הפיזית שלהם ואיזה ציוד לקחו, ומתי ומהיכן התקיים הקשר האחרון עם המטייל.



המידע מועבר למתנדב ביחידה שעבר קורס איתור נעדרים בן שבועיים, שהכשיר אותו להבין איפה האדם נמצא ועל היקף הכוחות הנדרש בשביל לחלצו. תוך כדי תהליך האיתור מפקד היחידה צריך להחליט כמה האירוע דחוף. ברגע שיש קצה חוט כל היחידה מוקפצת ומתחילות סריקות.



באזור עירוני קל יחסית לאתר נעדר בגלל פריסת האנטנות הסלולריות, שבשל צפיפותן אפשר להצליב את הנתונים עליהן ולדעת כמעט במדויק את מיקומו של המכשיר הנייד של הנעדר. הבעיה היא שבשטחים פתוחים כמעט אין אנטנות, ולכן ההצלבה ביניהן נותנת תא שטח גדול מאוד. אם המטייל בהכרה ויש לו קליטה, והוא יודע לציין בפני המחלצים את נקודת ה־GPS של מקום הימצאו, אין בעיה להגיע אליו, כמובן. אבל זה קורה לעתים נדירות.



בעיה נוספת נובעת מהיות היחידה התנדבותית, ולכן לעתים היחס כלפיה מגופים שונים לא מעריך מספיק. לעומת זאת, במחוז ש"י של המשטרה מגבים את המחלצים ומבינים את הערך המוסף האדיר שהם מביאים לאיתור נעדרים.



במקרים רבים, כדי לאתר נעדרים נדרשים המתנדבים לבצע איכון סלולרי הדורש צו שופט. בשל רגישות הנושא אנשי היחידה נדרשים לקבל את המידע הרגיש בצינורות עקיפים מיחידת הסיגינט של המשטרה. לרוב, תהליך זה אורך זמן רב ומיותר. "אם הייתה משטרת ישראל נותנת לי לעבוד מול חברות הסלולר בנהלים שלה, בלי תיווך, זה היה חוסך לי משאבים אדירים", טוען מפקד היחידה נעם אלדן.



האיתור הוא השלב הראשוני בחילוץ, שבמהלכו ינסה המאתר לחשוב כמו הנעדר. ממש "להיכנס לו לראש", ולדמיין מה היה עושה במצבו. אבל מה קורה אם הנעדר לא חושב רציונלית? "במקרה הזה צריך לנטרל את ההיגיון, וזה הכי קשה", מספר אחד המחלצים, "אני אומר לעצמי, מה ההיגיון ללכת לשם? אבל אז אני צריך להזכיר לעצמי שהנעדר לא פועל בהיגיון".



יחידות החילוץ ברחבי הארץ מסייעות בכ־1,000 מקרים בשנה. כשהוקמו הן היו פיראטיות לגמרי והתחילו מיוזמות מקומיות. מערך יחידות החילוץ מקבל ממשטרת ישראל את הציוד המבצעי הדרוש לו, הכולל חבלים, מכשירי קשר, ציוד רפואי ורכב אחד. התשלום עבור שאר הציוד האישי של המתנדבים, כגון נעליים, ציוד תרמי ואפילו החזר דלק או תיקונים לכלי הרכב הפרטיים הניזוקים בעת החילוצים מגיע מכיסם של המתנדבים.




צריך להזכיר לעצמי שהנעדר לא פועל בהיגיון". מתנדבי היחידה משקיפים על השטח


אז איך בכל זאת מסתדרים? היחידות הקימו עמותות כדי להשלים את הפערים שאינם מגיעים מתקציב המדינה, אבל בעיקר מסתמכים על קשרים אישיים. "למשל, כיום יש לנו קשר ישיר עם קצין אג"ם של יחידת המסוקים במשטרה", מספר גבי ברשישת, סגן מפקד היחידה, "כשאנחנו צריכים מסוקים או אמצעים מיוחדים אנו עושים זאת באופן ישיר מול היחידות, לאור ההיכרות רבת־השנים מול הגופים המכירים באיכותם של המתנדבים. אם יחידת חילוץ מזמינה מסוק, לכולם ברור שיש לכך הצדקה ולא שואלים שאלות".



ב־2006 עבר חוק המחייב כמה משרדי ממשלה להעביר לכל יחידות החילוץ שלושה מיליון שקל בשנה, אבל לטענת מפקדי היחידה, "אין להיטות להעביר לנו תקציבים", ולכן הכסף מגיע רק בנובמבר, דבר המבטל אפשרות של רכש ליחידה. אחת הדרכים המקוריות שמצאו ביחידה היא פנייה לחברות ומתן הרצאות תמורת תשלום, או סיורים בשטח של תורמים פוטנציאליים.



"החילוצים שלנו נעשים ברכבים פרטיים", מספר אלדן, מפקד היחידה, "יש רכב אחד של היחידה, שאליו מחוברת עגלת הציוד שלנו. אבל הוא כבר בן 13 ואנחנו צריכים להחליף אותו. רכב חדש עולה 430 אלף שקל, ולנו יש רק עשרת אלפים. אנחנו חיים ממעט תרומות ומרצון טוב של המתנדבים. עכשיו, למשל, אנחנו נורא מתלהבים שקיבלנו תרומה של חטיפי אנרגיה שאנחנו יכולים לתת למחולצים. חטיפי אנרגיה, כשאנחנו צריכים ג'יפ".



בשלג הכבד שירד בשנה שעברה חילצה היחידה 1,000 איש מכביש 443. הם הגיעו לשטח ושינו את התמונה לחלוטין. "אם מישהו אחר היה צריך לעשות זאת, היו משלמים לו הרבה", טוענים ביחידה. מצד שני, הם מודים שאם הייתה הפעילות ביחידה בשכר, הם לא היו מגיעים למקום שבו הם נמצאים כיום. "כשאתה מקבל שכר, כל דבר נמדד בכסף, אם כדאי או לא כדאי. בזה שאנחנו מתנדבים ולא מצפים לתמורה, אנחנו מאפשרים לעצמנו מרחב של עשייה", טוען רייש.



שני חברים הלכו בדרך, בים בם בום. 
אחד קיבל מכה בברך, בים בם בום.
אחד קיבל מכה בברך, בים בם בום. 
(לא בדיוק אבל בערך) בים בם בום.
("בים בם בום", יורם טהרלב)



המטייל האחראי לוקח מספיק מים וציוד, מיידע את המשפחה על המקום שבו יטייל ונזהר בצעדיו. ועדיין, תקלות קורות. לפעמים נופלים גם משבילים מסומנים, לפעמים מתייבשים גם אם שותים ולפעמים החבל של הסנפלינג לא קשור מספיק חזק ורגל נשברת. אבל ביחידות החילוץ יודעים לסמן את האוכלוסיות הבעייתיות ביותר, את אלו המועדות לפורענות.



רוכבי האופניים מהווים אתגר חילוצי לא קטן: בגלל העבירות הגבוהה של האופניים, הם נוסעים בשבילי עיזים לא מסומנים, ולעתים תכופות מחפשים קיצורי דרך, הגורמים להם ליפול לערוצים ולנקיקים. מסיבה זו לעתים קשה להגיע אליהם ברכבי שטח.



אוכלוסייה אחרת היא המטיילים החרדים. אלו יושבים ולומדים רוב השנה, ולכן הם אינם מצטיינים בכושר גופני, בהיכרות עם השטח או ביכולות ניווט. הם לרוב לא קוראים על המסלול, אלא שומעים המלצה מחבר. "הם שומעים שנחל דרגה זה כיף, אז הם נוסעים", מספר מחלץ מתוסכל, "הם לא יודעים שאורך המסלול הוא שש שעות ושיש שם מים קרים שמהווים סכנה להיפותרמיה, ואז באמצע המסלול הם לא יכולים להמשיך יותר ואנחנו מוקפצים".




אנשים אומרים לעצמם שאם ייתקעו, בוודאי יחולצו על ידי היחידה. מתנדבי היחידה


"הרבה פעמים הגעתי לנעדר ושאלתי אותו: 'אתה דפוק?!', אבל בסוף הבנתי שזה לא עוזר. לפעמים מתסכל להתאמץ בשביל מישהו חסר אחריות", מספר מקים היחידה, יואב (זימי) זימרן, "הייתה תקופה שהיינו מסתובבים בישיבות חרדיות עם יהודה משי זהב (פעיל חרדי וממקימי זק"א) בשביל לספר על הסכנות בטיולים. הרי זה עניין של מודעות".



לעתים, באופן מקומם, המטיילים בוחרים מלכתחילה לפעול בחוסר תום לב. היחידה מגיעה לחלץ אנשים שאומרים לעצמם שאם ייתקעו, בוודאי יחולצו על ידי היחידה, דבר שמעמיס ושוחק את המתנדבים. "אנו נשחקים פיזית ומנטלית כשאנו מבינים שאירוע מסוים היה יכול להימנע", מספר אחד המחלצים מדם לבו, "יכולנו להיות עם המשפחה, ובמקום זה אנחנו גולשים בחבלים במדבר יהודה בחיפושים אחר מטייל שלא הפעיל שכל לפני שיצא מהבית".



"המשכנו לפי המפה 
לצעוד ארבעים קילומטר 
בצל תאנה ענפה 
חיכה לנו בדואי זקן 
חכם ומסכן" 
("הטיול הגדול", נעמי שמר)


גם המחלצים מוצאים עצמם לא פעם בסכנת חיים. בתחילת השנה התקבלה קריאה ביחידה לחילוץ מטיילים שנתקעו בנחל דרגה. קבוצת מחלצים יצאה לנחל בניסיון לאתרם. היה קר והתוואי עבר בגבי מים קפואים. פיני בירנבאום, אחד המחלצים, החל לאבד חום גוף. חבריו ליחידה החליפו לו בגדים וחיממו אותו עד שהוחלט שהוא יכול להמשיך. אבל אחרי שעברו עוד גב מים אחד, הוא החל לרעוד בחוזקה והיה ברור שהוא במצב של היפותרמיה ושצריך להגיע לבית חולים בדחיפות. האירוע נגמר בהטסת בירנבאום לבית חולים הדסה כשהוא בסכנת חיים. מאז חזר בירנבאום לחלץ, אבל רגעי הפחד וחוסר הוודאות עדיין זכורים לו ולחבריו.



פרט לקושי הגופני, בפעולות חילוץ יש לעתים גם קושי נפשי. למשל, סיפורו של יונתן קליף, שיצא לחילוץ בחורף 2008. "קיבלנו קריאה מנער חרדי שסיפר שטייל עם שני אחים שהתעייפו והם מחכים לחילוץ. הבנו שזה לא דחוף, אבל היה חשש לשיטפונות והיה קר. תוך כדי הליכה שמענו מנקיק לצד הנחל חרחורים עזים. זה היה אחד האחים, שאם לא היינו מגיעים אליו באותם רגעים הוא היה מת מהיפותרמיה. אחד מאיתנו המשיך לחפש את האח השני, וראה תיק צף בתוך המים באחד הגבים. כשמשינו אותו הייתה מחוברת אליו גופה קפואה.



"לקח עשר שעות לחלץ אותם, כי מצבו של האח החי הוגדר אנוש, ותנאי השטח לא אפשרו לשאת אותו על הידיים או על הגב", מתאר קליף את הסיטואציה המבעיתה, שתמונות ממנה חוזרות ורודפות אותו עד היום. הציפייה הייתה שלאחר מקרה כזה יפרוש קליף מההתנדבות, אבל לא כך היה. "בשנתיים הראשונות ביחידה קראנו לזה 'תנועת נוער של מבוגרים' בגלל האקשן והצחוקים", הוא אומר, "אבל אחרי האירוע הזה הבנתי שכבר לא בא לי אקשן. כיום אני יוצא לכל אירוע שאני יכול, כי יש לי תחושת שליחות. אולי אני אהיה זה שיציל חיים?".