העימות הטעון בין קיבוצים לעיירות פיתוח ניצת לאחרונה מחדש עם הצעת החוק שהגיש ח"כ דני עטר מהמחנה הציוני להסדרת הבעלות על מאות אלפי דונמים של אדמות חקלאיות. סלע המחלוקת הוא השאלה למי שייכות הקרקעות החקלאיות: לקיבוצניקים ולמושבניקים, שמעבדים אותן עוד מראשית ימי הציונות, ימי חומה ומגדל וימי הקמת המדינה, או שהן שייכות לכולם, גם לתושבי עיירות הפיתוח, ועל כן יש לחלקן בהתאם, כפי שטוענים פעילי הקשת הדמוקרטית המזרחית.

על פי ההצעה שיזם ח"כ עטר, עד לא מזמן ראש המועצה האזורית גלבוע ואחד מנציגי המגזר החקלאי בכנסת - הצעה שמקבלת גיבוי משר הבינוי יואב גלנט - יוותרו הקיבוצים והמושבים על 10% מהאדמות החקלאיות לטובת עיירות הפיתוח. בתמורה יועברו אליהם שאר האדמות החקלאיות שברשותם בחכירה לדורות, וזכויותיהם על הקרקע החקלאית יעוגנו לראשונה בחקיקה.



“הערך המרכזי המגולם בהצעה שלי הוא השוויון בין בני העיירות ובני ההתיישבות, שרוצים להתגורר ולעבוד במקום הולדתם", מסביר עטר, "ההצעה מסדירה גם את מעמדם של החקלאים ואת זכויותיהם על הקרקע, ומביאה איתה בשורה לעיירות הפיתוח. בין השאר היא קובעת כי שטחים רבים יוקדשו למסחר ולתעשייה כדי לייצר עשרות אלפי מקומות עבודה בעיירות ובערי הפיתוח", מסביר עטר.

"דמגוגיה זולה", כך מכנים בקשת הדמוקרטית המזרחית את ההצעה. "הם צריכים להחזיר הכל, עד הדונם האחרון, ולחלק את האדמות מחדש", אומרת סיגל הרוש יהונתן, פעילה מרכזית ומיליטנטית שמתנגדת להצעה בתוקף, "צריך לטרוף את הקלפים מחדש. המושבים והקיבוצים מתנהלים כאילו הם פיאודלים, ברוני קרקעות. לדבריהם, הם שומרים על האתוס הלאומי של הגנה על קרקעות הלאום. למה מה, מסעודה משדרות לא שומרת? היא פחות יהודייה ושוות זכויות מהם?

"הם טוענים כי קנו זכות על האדמות מתוקף כך שישבו בספר, קבעו את גבולות המדינה ושפכו דם. מעלות לא שפכו דם, בית שאן לא שפכו דם? אני לא אומרת להעיף אותם מחר בבוקר, אבל אני שואלת כל אחד מאיתנו, האם אתה מסוגל כיום לתת לבן שלך קרקע ביישוב איכותי חקלאי, שבו יש איכות חיים גבוהה, עם גנים ועם פעילויות, שהשווי שלה הוא בקושי שליש מערכה האמיתי?

"יש פטנט שנקרא 'בן ממשיך', נחלה שאפשר להעבירה לדורות הבאים. לעומת זאת, אם מי שגר עשרות שנים בדיור ציבורי בעיירת פיתוח הולך לעולמו והבן שלו ממשיך להתגורר בדירה, המשטרה תזרוק אותו משם. עכשיו הקיבוצים והמושבים רוצים להיות בעלי חזקה על האדמות החקלאיות לנצח, להשביח אותן לקרקע נדל"ניסטית, להרוויח מיליארדים וליצור מציאות בשטח שלפיה הם אדוני הקרקע ובתמורה לזרוק לנו פירורים, כאילו אנו בימי הביניים. הם הפיאודלים ואנו הווסאלים, הצמיתים שמעבדים אותה".

"זה היה ישראבלוף"

בשנת 2002, בעקבות עתירה שהגישה הקשת המזרחית, התקבל פסק דין תקדימי, שנודע בשם "בג"ץ קרקעות". העתירה עסקה בהרשאה שניתנה למושבים ולקיבוצים לשינוי ייעוד של קרקע חקלאית ולהפיכתה לקרקע המיועדת לבנייה. לטענת העותרים, הבנייה יכולה להניב הון רב לבעלי הקרקע ללא תמורה מתאימה למדינה, בעלת הזכויות על הקרקע, והדבר גורם להעמקת הפערים בחברה הישראלית. הרכב מיוחד של תשעה שופטים קבע כי על בעליה של קרקע כזו להחזירה למדינה, ללא התניה בהסכם או בפיצוי.

"זה היה ישראבלוף", משחזר משה קריף, ממייסדי הקשת ואחד העותרים לבג"ץ ההיסטורי, "בשנות ה־90 היה משבר בחקלאות. המושבים והקיבוצים לחצו ומינהל מקרקעי ישראל קיבל שורה של החלטות שנקראו 'ג'מבואים', כי הן נשאו מספרים סידוריים של מטוסי בואינג, ואפשרו לחקלאים לשנות את ייעוד הקרקע לבנייה ולבנות שם וילות וקניונים.

"אמרנו שהאי צדק החלוקתי זועק לשמיים. 3% מאוכלוסיית המדינה מחזיקה במאות אלפי דונמים חקלאיים. הם מקבלים רשות לשנות את הייעוד שלהם ולהרוויח מיליונים על אדמות השייכות לכולם. כך היה בצומת רשפון וכך היה בגליל ים. אם אתה קיבוצניק ומקבל שם רבע דונם של אדמה חקלאית, אתה הופך למיליונר, אבל אם אתה גר בקריית שמונה או באופקים, אתה בן חורג של הציונות ושל החלוציות. בג"ץ קבע שאנחנו צודקים, שצריך צדק חלוקתי לכולם ופסל את כל ההחלטות של המינהל. עכשיו בא ח"כ עטר ורוצה באמצעות קומבינה חדשה להנציח את האי שוויון. האדמות האלו צריכות להיות של כולם. אם אתה מפסיק לעבד את האדמה, החזר אותה למדינה. האדמה הזו שלי כמו שהיא שלך".

כשהוא שומע את טענות חברי הקשת, ח"כ לשעבר שי חרמש - בעבר יו"ר המועצה האזורית שער הנגב וחבר קיבוץ כפר עזה - אינו מסתיר את כעסו. "אנחנו מדברים על מאות אלפי דונמים של קרקע חקלאית מכפר גלעדי ועד אילות", הוא אומר, "הקיבוץ שלנו, כפר עזה, מחזיק בעשרת אלפים דונם, והוא מעבד אותם עם חוזה חכירה למינהל. בעבר היה המינהל מחכיר את האדמה בחוזה ל־49 שנים, אבל בשלב מסוים פרץ משבר החקלאות והרווחיות ירדה. הקיבוצים והמושבים נאלצו לחפש שימושים אחרים לקרקע כדי להתפרנס.

"הקיבוץ שינה את ייעודה של הקרקע החקלאית לשירותי מסחר ודרך, לאחר שהדבר אושר גם במוסדות התכנון, וזאת מתוקף זכותו כחוכר הקרקע במשך שנים וחוזה לדורות. פתאום באה הקשת המזרחית ואומרת 'לא'. כל עוד אנו מעבדים את הקרקע הם לא אומרים מילה, אבל ברגע שאנו עושים שינוי ייעוד, הם דורשים שתוחזר הקרקע למדינה. לצערי, בג"ץ פסק לטובתם".

"לא לדבר על עיירות פיתוח"

"בית המשפט קבע שאם אני רוצה לבנות מלון או אולם שמחות על אדמה חקלאית שאינה שווה הרבה, מול שג'אעייה בעזה, המינהל יוציא מכרז לכולם ולא ייתן העדפה לי או למושבניק או לקיבוצניק שמתגורר באזור עשרות שנים ויורק שם דם, ועכשיו אין לו עוד כוח לגדל שם פירות או לקטוף כותנה, אלא יעדיף מישהו אחר, נגיד בעל הון מתל אביב", מוסיף חרמש, "אם הקרקעות האלו שוות משהו, זה משום שמישהו השביח אותן ושמר עליהן והקיז שם את דמו. אבל בג"ץ שלח את החקלאים לקיבינימט. אמרו לנו שלא נוכל לעשות שינוי ייעוד, אז החקלאים אמרו שאם כך, אף אחד לא ייהנה מהן וכולם מפסידים מהמצב".

ומה דעתך על ההשוואה שחברי הקשת המזרחית עושים בין הקיבוצניקים המיליונרים למסכנים שמתגוררים בדיור הציבורי?
"חוק הדיור הציבורי אפשר למי שמתגורר שם לרכוש את הדירות בהנחה של 90%, ב־30 אלף דולר, הנחה שמאפשרת לא רק למי שנולד במרוקו אלא גם לצאצאיהם ולדורותיהם ליהנות מהן. אלה כבר מזמן לא דירות מצוקה".

הצעת החוק של ח"כ עטר נועדה לפתור את העוול ההיסטורי.
"זו הצעה חיובית והיא באה ממקום טוב, אבל לטעמי היא נאיבית ולא מעשית. אתן לך דוגמה: במשך שנים ניהלו קיבוצי שער הנגב מלחמת התשה מול שדרות, שרצתה לספח לתחומה את ניר עם, את גבים, את מכללת ספיר ואת אזורי התעשייה של הקיבוצים. תושבי העיר טענו שהקיבוצים זה פאסה ושהקשר היחיד שלנו לפרות זה סטייקים על האש. לבסוף הסתיים המאבק בפשרה. ויתרנו להם על 3,000 דונם מאדמות קיבוץ אור הנר. אמרנו להם שברגע שנעביר להם את האדמות הללו נפסיק לעשות בהן שימוש חקלאי, והצענו להם להגיש תוכניות בנייה. 13 שנה חלפו מאז, הקרקע זמינה משפטית אבל דבר לא קרה. אז בשביל מה צריך לוותר על 10% מכל אדמות הקיבוצים והמושבים כפי שח"כ עטר מציע? אין לכך כל הצדקה".

אם כך, מה הפתרון?
"אם ניתן 10%, מה תעשה שדרות עם עשרת אלפים דונם? זה חצי תל אביב. אני מציע לתת קרקע רק למי שיש לו צורך בכך. לירוחם, למצפה רמון ולדימונה. גם לאופקים אין בעיה של קרקעות, אבל לנתניה, לפרדסיה ולחיפה יש. לא צריך לדבר על עיירות פיתוח בהצעת החוק, אלא על יישובים שבהם יש מצוקת דיור והם זקוקים לרזרבה קרקעית. הניסוח של עיירות הפיתוח זו תשובה מתנצלת של דני עטר, כאילו הם אומרים 'בוא ניתן להם 10% שישתקו'".
העימות החריף בין פעילי הקשת הדמוקרטית המזרחית - שמייצגים את מה שנהוג לכנות אצלנו "ישראל השנייה" - מול מי שמצטיירים בעיניהם כישראל הראשונה, השבעה והעשירה, רק ילך ויתלהט עכשיו.

לאחרונה הכריזו קריף וחבריו על חידוש המאבק. "עברו 13 שנה מאז הבג"ץ המפורסם, ובפועל, בשטח לא קרה דבר. עכשיו נולדה הקומבינה הזאת של ח"כ עטר, שהיא סוג של מסך עשן חברתי. עכשיו הם מנסים במקום שבו נכשלו אז. הקמנו עם האגודה לצדק חלוקתי ועם עמותות תהודה והקשת את מטה הקרקעות. יחדיו נתייצב מול הדבר הזה בכל הכוח ונפעל לטרפד את הצעת החוק הזאת וסוף־סוף להביא צדק חלוקתי בקרקעות המדינה".

גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.