רוצים חיים שלווים ומאושרים יותר? הפתרון פשוט: השליכו את הטלפון הסלולרי שלכם ותגלו איך פתאום אתם לחוצים פחות, דרוכים פחות ונהנים יותר מהרגעים הקטנים. נשמע הזוי? נשמע בלתי אפשרי לחיות בלי סמארטפון או בלי כל מכשיר סלולרי אחר? תתפלאו, אבל זה ממש לא מופרך, ואפילו מציאותי. כדי להוכיח שהאתגר הזה אכן יישומי, מצאנו כמה אנשים אמיצים שהחליטו כבר לפני שנים רבות לא להכניס את הסלולרי למרחב הפרטי שלהם. וכן, הם עדיין דבקים בהחלטתם, ואפילו גאים בה.
"הסלולרי מצלצל כשאתה יושב במסעדה בארוחה רומנטית, בהצגה, בסרט, בדיון, בישיבת עבודה, בכיתה, בבית המשפט. זה פשוט מטרד. הוא מסיט את תשומת הלב, מפריע להנאה מהחוויה ותורם לתרבות של סיפוקים מיידיים. גם כאשר הטלפון כבוי, עצם היכולת והפיתוי לפתוח אותו ולבדוק מה קורה גורעים מהחוויה שבה אנו מתנסים. הטלפון הנייד הפך גם לסמל סטטוס. זה רע באופן כללי, וזה רע במיוחד כשזה מגיע לילדים. ילד שאין לו דגם מתקדם של מותג ידוע מרגיש סוג ב'. כך אנחנו תורמים להפיכת הילדים שלנו והחברה שלנו למבוססי ערכים חומרניים ותחרותיים. באופן כללי יותר, זו גם אחת הסיבות לכך שאין לנו טלוויזיה בבית. אנחנו מעדיפים בית שבו בני המשפחה מבלים קצת יותר בקריאת ספרים, בהאזנה למוזיקה, בספורט, בתחביבים, בפגישות עם חברים ובאינטראקציה בינינו".
"נדמה לי שהטלפון הנייד מסמל יותר מכל את העובדה שהתמכרנו לטכנולוגיה. ההתמכרות הזו מעודדת אימוץ פרספקטיבה צרה שפוגעת ביכולות רבות שעדיין יש להן ערך ותועלת, וייתכן שיכולת ניווט היא דוגמה טובה לכך. הטכנולוגיה בנויה כך שהיא פורטת על הצרכים ועל החולשות שלנו, ולכן רבים מאוד סבורים שאי אפשר להתנגד לה. אני חושב שזו התפתחות לא רצויה".
"קל לי יותר לנהל את היום שלי ולהיות פרודוקטיבי. יש לי פחות הסחות דעת ובלת"מים. כך גם אין לי את הזמינות האינסופית כדי לבצע תיאומים ואלתורים של הדקה ה–90 ולאחר לפגישות. אני לא יכול להרשות לעצמי לאחר, וגם אחרים יודעים שאם יאחרו יהיה להם קשה לעדכן אותי בדקה ה–90. לרוב זה יתרון".
"יש טלפון קווי ויש דואר אלקטרוני. כמובן שכשאנשים שומעים זאת בפעם הראשונה, זה מפתיע מאוד. אבל ברגע שרגילים לעובדה שאין לך טלפון, זה הופך להיות הסטנדרט. כמובן שיש גם חיסרון בכך שאני זמין פחות, אך זה מחיר שאני משלם בשמחה".
"לא מוזר. לכל היותר שונה קצת".
"לא. אני מרגישה שכולם עדר, כולם עושים מה שכולם עושים. זה נכון שצריך לחיות עם הקידמה, ולכן יש לי שני קווי טלפון בעבודה וגם טלפון בבית. אבל הדבר הזה שכל הזמן צמוד אלייך, גם כשאת לא צריכה אותו, זה ממש מעיק. אני חושבת שלאנשים שמכורים לניידים אין חיים אישיים. הם מסכנים. אני רואה במסעדות זוגות שלא מדברים אחד עם השני, נמצאים רק עם המכשיר הנייד. אין להם עניין אחד בשני. יושבים עם הסמארטפון, משתפים את כל המדינה איפה הם ומה הם עושים. למה צריך את זה? זה משהו לא שפוי, לדעתי. זה כל הזמן ללכת ולספר לחבר'ה. קצת צניעות וקצת פרטיות לא יזיקו".
"אני מנהלת תקשורת, אבל דרך טלפון קווי. ואיך הסתדרנו פעם, כשלא היה טלפון נייד? אם מישהו צריך אותי ומתקשר לעבודה ואני לא נמצאת שם באותו רגע, הוא ימצא אותי אחר כך, ואם למשל אני נמצאת בסופר או באיזשהו משרד וצריכה דחוף להתקשר, אני מבקשת להתקשר. זו כבר 'בעיה' שהתרגלתי אליה. חוץ מזה, כשיש לך מכשיר נייד, את חייבת לענות כי אם את לא עונה, כל העולם מודאג. ככה גם דואגים פחות".
"בזמנו, כשהילדים שלי היו קטנים יותר והיו הולכים לחברים, לא יכולתי להתקשר אליהם ולהגיד שאני מחכה להם למטה. הייתי צריכה לרדת מהאוטו, לצלצל באינטרקום או לעלות למעלה ולהביא אותם".
"אני מודה שיש גם איזה פחד טכנולוגי, אף שאני עושה דברים טכנולוגיים רבים אחרים. יש לי גם איזו אידיאולוגיה אנטי־ניידים די מפותחת. אני לא אוהב שמצפים שתהיה נגיש כל הזמן. אם יש לך טלפון נייד, כולם חושבים שאפשר להתקשר אליך מתי שרוצים. חוץ מזה, אני מרגיש שזו איזושהי מלכודת צרכנית. שהמציאו איזה אביזר שקודם לא היה לי, ועכשיו מנסים לשכנע אותי שאני צריך אותו בלי שזה באמת צורך אותנטי שלי.
"לפעמים אני מרגיש קצת 'בחוץ' גם כי אין לי פייסבוק. אומרים לי 'אתה לא מחובר, לא ראית'. אבל טוב לי ככה. אני כן מחובר לאי־מייל, בעבודה אני מחליף עשרות מיילים ביום, וגם בבית אני מחובר לדואר האלקטרוני".
"ראשית, אני אוהב להיות מוזר, אני מרגיש קצת מרדני וזה עושה לי טוב. אני גם לא מכיר אלטרנטיבה אחרת, ואני חושב שאני מסתדר לא רע. בסך הכל אני מבסוט בחיים שלי. הרבה פעמים אני מוצא דרכים עוקפות, למשל שואל טלפון ממישהו ומודיע משהו לאשתי. מה שכן, כשמישהו בעבודה לוחץ אותי לפינה ואומר שזה מפריע שאין לי טלפון נייד, אני מרגיש שאין לי באמת תשובות טובות. ככל שהשנים חולפות והתפקיד שלי בעבודה מתקדם, זה נראה לאנשים עוד יותר מוזר שאין לי טלפון נייד. בעבודה רואים בזה מעין מגבלה מפריעה, משהו א–חברתי כזה".
"כרגע אין לי טלפון. אבל לכי תדעי, אם תדברי איתי בשנה הבאה, אולי התשובה תהיה אחרת".
"כיום הטלפון הנייד הוא הרבה יותר ממכשיר תקשורת בין אנשים. כיום הסלולרי מאפשר לך כביכול להיות יותר בשליטה. אתה יודע איפה אנשים נמצאים; מה החדשות האחרונות; איזה אי־מייל קיבלת. זה כאילו משחק לתוך הפנטזיה של השליטה. אבל זה לא ככה באמת, כי אי אפשר לשלוט באמת. גם המחשבה שאם נדע יותר, נשלוט יותר ונהיה רגועים יותר, אינה נכונה. בדרך כלל זה בדיוק הפוך. אנחנו אולי יודעים יותר, אבל אז אנחנו גם פוחדים יותר. הפער הזה בין הפנטזיה של השליטה למציאות שאינה משתנה הוא פעמים רבות היסוד של החרדה. ויתור על הטלפון הנייד מכל סיבה שהיא הוא כמו ויתור על הפנטזיה, ובעצם קבלת המוגבלות שלנו בתוך העולם".
"אם הוויתור על הטלפון מלווה גם בוויתור על המחשבה או על הפנטזיה שאנחנו יכולים לשלוט או להישאר בשליטה, אז בוודאי שזה טוב"
התרעות פיקוד העורף