איפה היית בליל הרצח?
"עם יפעת, בבית. למרות שהייתי איש שב"כ, שקלתי להגיע להפגנה בכיכר. מותר לשב"כניקים להגיע להפגנות כצופים. בסוף ויתרתי בשל הרגישות הנובעת מהיחידה שבה שירתי".

הכרת את רבין?
"כן. יפעת ואני התחתנו כמה שבועות קודם, ב–22 באוגוסט. רבין אמור היה להגיע לחתונה, אבל היה פיגוע אז הוא בירך בטלפון לאוזני קהל המוזמנים. פרס היה. אמא שלי הייתה חברת לשכת מפלגת העבודה. אגב, באותו יום טופלה ידיעה מאוד חשובה, שאני הייתי אמור לטפל בה, אבל בגלל שהתחתנתי באותו ערב, היא טופלה על ידי מישהו אחר".

מה הייתה הידיעה?
"היא הייתה ידיעה מורכבת שדיברה על אחד בשם יגאל עמיר, מאוד קיצוני בדעותיו, ויש לו אח קיצוני, והוא תומך בברוך גולדשטיין".

זו הידיעה המפורסמת על "תימני קטן שרוצה להרוג את רבין"?
"לא. הידיעה על התימני הקטן באה חודשיים קודם, ביוני. שלומי הלוי, שהיה מש"ק מודיעין במילואים בפיקוד מרכז, סיפר שנכנס לשירותים בתחנה המרכזית בתל אביב, סגר את הדלת, ואחריו נכנסו שניים שעמדו והשתינו ודיברו על התימני הקטן, הגנוב הזה, שרוצה לרצוח את רבין, ויש לו אקדח. הם דיברו שם איזה דקה עליו, אם הוא רציני או לא. הלוי דיווח על זה למפקד שלו ב–15 ביוני בבוקר, בצהריים הוא כבר תוחקר על ידי משטרת ירושלים".


זירת רצח רבין. צילום: יהונתן שאול 

אז אנחנו מדברים על מידע אחר שמגיע באוגוסט.
"נכון. את המידע הזה מביא אבישי רביב. 'שמפניה'. מדבר על יגאל עמיר, שהוא מאוד קיצוני בדעותיו, מספר שיגאל אמר לו שהוא רוצה לארגן סטודנטים לפעילויות, אבל הוא מסרב לקחת את אבישי, כי הוא כהניסט והשב"כ עוקב אחרי כהניסטים והוא לא רוצה את השב"כ על הזנב".

והידיעה הזו לא מדליקה נורות אדומות גדולות בשב"כ?
"מדליקה נורה, אבל לא גדולה. פתחנו פוקוס קטן, לא פוקוס גדול. צריך להבין את הקונטקסט. אוגוסט 95' זה החודש שבו פייגלין בשיא עם 'זו ארצנו', יש כל יום עשרות ידיעות יותר חמורות מהידיעה הזו על יגאל עמיר, כולל כוונות לפגוע באישים, ולפגוע בערבים. ולכן הידיעה על יגאל עמיר טופלה בתעדוף מאוד נמוך, ובצדק, כי באופן יחסי למה שהיה על השולחן, היא לא נראתה חמורה.

"בחוכמת הבדיעבד, אם רק הידיעה הזו הייתה על השולחן, והיינו מרכזים מאמץ רק בה, ומביאים מודיעין, אפשר היה למנוע את הרצח. ברור. חד וחלק. אבל לא זה היה המצב. באותו יום אני בחופשה בגלל החתונה, וכשאני בחופשה זה אומר שחלק משמעותי מכוח האדם איננו. עד כדי כך הייתה היחידה שלנו קטנה אז. החטיבה המודיעינית להגנה על הדמוקרטיה הייתה פשוט יחידה קטנה. אני הייתי אחראי, לבד, על ירושלים והר הבית, שזה חתיכת תיק, ומי שהחליף אותי כשהתחתנתי היה זה שאחראי על כל יהודה ושומרון".

אני מקווה שהיחידה הזו, שאנחנו בתקשורת קוראים לה "החטיבה היהודית", קצת יותר גדולה היום.
"היא הרבה הרבה יותר גדולה. וגם יותר ערוכה. אבל אסור להיכנס לאופוריה. גם היום אפשר לרצוח ראש ממשלה".

אתה רציני?
"כן. אולי לא את ראש הממשלה הנוכחי, בשלב הזה. אבל ראש ממשלה שייתפס כאיום על מה שמכונה 'ארץ ישראל', יהיה בסכנה. לדעתי, יש עוד דברים רבים שהמדינה יכולה וצריכה לעשות כדי למזער את הסכנה לרצח נוסף של ראש ממשלה בישראל".


שמפניה מקולקלת

בוא נחזור לליל הרצח. אתם בבית. מתי אתה שומע שקרה משהו?
"זה מגיע בביפר. דיווח ראשוני, 'ראש הממשלה נורה בכיכר מלכי ישראל, מצבו לא ידוע, פרטים בהמשך'".

ומה עובר לך בראש? אתה, שמשרת ביחידה שאמורה להביא את המודיעין שיתריע על רצח ראש ממשלה?
"שני דברים במקביל. הראשון: לא מאמין. השני: ידעתי. ולא רק ידעתי. ידעתי מיד שזה יהודי. כן, שיהודי ירה בראש הממשלה. אגב, זה לא חצה את כל השירות. במגזר הערבי היו בטוחים שערבי ירה ברבין. לפי פרסומים זרים, זמן קצר קודם המוסד הוריד את פתחי שקאקי והייתה התרעה על ניסיון להרוג את ראש הממשלה כפעולת תגמול. אבל אנחנו, ביחידה שלי, ידענו שזה יהודי. היה לי ברור לגמרי".

מה אתה עושה אחרי הביפר הראשון? רבין עוד חי, מצבו לא ברור.
"לוקח את התיק עם האקדח, נכנס למכונית ונוסע למשרד".

איך עוברת הנסיעה?
"בדיעבד, נסעתי כמו אידיוט. דרך העליות והירידות של עין כרם. לא יודע למה. המחשבות מתרוצצות, ואני משייט על הכביש, לא יודע איך לא עפתי לאיזו תהום. אני בדרך למטה השב"כ בירושלים, אנחנו בסביבות עשר בערב. אני מגיע, נכנס לרמ"ח, שואל אותו מי זה, הוא אומר יגאל עמיר. אני שואל שוב, מי? אתה צריך להבין, אנחנו ביחידה מכירים את כל הקיצונים המועדים לפורענות, ויגאל עמיר לא היה שם מוכר במיוחד".

מה אתה עושה כשאתה שומע את השם?
"אני נכנס למחשב, עובר על התיק שלו. יש שמונה דיווחים בסך הכל. כל היחידה קוראת באותם רגעים את התיק של יגאל עמיר. מי זה, לעזאזל. סטודנט מבר אילן שמארגן שבתות פנויים–פנויות בחברון, בירושלים, בכל מיני מקומות. ואני עובר על החומר. כל שמונת הדיווחים מגיעים מאותו סוכן. אבישי רביב. ויש משהו מוזר. פגישה עם סוכן מחולקת לשני חלקים. השלב היזום, שבו הסוכן מספר מה הביא איתו, ושלב התחקור, שבו המפעיל שלו מתחקר אותו על מה שהביא, ועל עוד נושאים.


עובר על התיק שלו. יגאל עמיר. צילום: פלאש 90 

אז אבישי רביב, משום מה, לא מספר על יגאל עמיר בשלב היזום, אלא רק אחר כך, בתחקור. וזה מעורר שאלות, כי מידע כזה על צעיר קיצוני שמארגן סטודנטים לפעילות קיצונית הוא משהו שאתה צריך למסור ביוזמתך. הרי בשביל זה אתה סוכן. אם לא מסרת, אז או שאתה לא מחודד ולא מרוכז ולא מפוקס על המשימה, או שאתה בוגד. מצד שני, צריך להבין שרביב היה סוכן מאוד עמוס. המון משימות. עובד מול הימין הקיצוני בהרבה מוקדים. לא פשוט. רביב מנע לא מעט פיגועי יהודים. כולל פיגועים על הר הבית. אסור לשכוח את זה".

גודל הקטסטרופה

אז רבין על שולחן הניתוחים באיכילוב, ואתם ביחידה שמופקדת על הגנתו מנסים לברר מי זה יגאל עמיר?
"כן. זה פרדוקס. כי אחרי שאתה קורא את שמונה הידיעות על יגאל עמיר, אתה תקוע. מה תעשה? כל שאר החומר הממתין על שולחנך לטיפול לא רלוונטי. ראש הממשלה נורה והיורה נתפס. המדינה כולה בסערה, אצלנו כל מפעילי הסוכנים מתחילים להתקשר לסוכנים שלהם, אבל עוד אין דיווחים.

שקט מעיק ואין בעצם מה לעשות. ואז משכתי איזו שיחת טלפון שנכנסה למטה, ועל הקו היה ראש מחלקת חקירות. הוא אמר שהוא בדרך לפגוש את 'שמפניה' במלון, שאני אעדכן את ראש המחלקה, ושהחקירה של יגאל עמיר תהיה במתקן בפתח תקווה. שאלתי אותו, מה לגבי איש המודיעין במתקן. הוא אמר שטוב שהזכרתי לו, שאגיד לראש המחלקה שצריך איש מודיעין, שישלחו לשם דסקאי שלנו".

תסביר לאנשים פשוטים על מה מדובר.
"בחקירה מהסוג הזה צריך מה שנקרא 'שדכן', שזה איש מודיעין של השירות שמקשר בין החוקרים ליחידה המודיעינית ולמידע המודיעיני, כדי שאפשר יהיה להצליב את מה שהנחקר אומר ולקשור קצוות. נכנסתי לחדרו של ראש המחלקה שלנו, ועדכנתי אותו על השיחה עם ראש מחלקת החקירות. ומכיוון שאני דסקאי מודיעין, אני מציע שאסע. הוא מאשר לי, הוא אומר לי - סע בזהירות. ואני מסתכל עליו. איש יקר, אחד הטובים, שיודע את המשמעות של מה שקרה הלילה. הוא מבין את גודל המחדל".

אז אתה נוסע לפתח תקווה?
"כן. אני נוסע, וברדיו אומרים שמצבו של רבין התייצב, אבל כשאני מגיע למחלף הראל, איתן הבר מודיע בתדהמה, ואני בהלם. נובמבר, קור כלבים בחוץ, אני נוסע עם חלונות פתוחים, היו לי פלאשים מהנסיעה ההזויה הזו שנים, אני זוכר שאני עוקף ניידת משטרה, לדעתי הניידת נסעה 140 קמ"ש לפחות ואני עוקף אותה, אני מבולבל, בתוך סערת נפש, מגיע למטה בתל אביב, נכנס למשרד של חזי כאלו ואלי ברק, הם יושבים שם יחד, שני אנשים בכירים שעולמם המקצועי חרב עליהם, הם מבינים את הגודל של הקטסטרופה, אני נמצא איתם דקה, אולי שתיים, אבל את המבט שלהם בעיניים לא אשכח לעולם. מצד שני, הם שומרים על ענייניות. יש לנו משימות לבצע".

משם אתה נוסע למתקן בפתח תקווה?
"אני עובר עוד תחנה בדרך, תחקור שהוטל עלי לעשות בדרך, מישהו שביקש למסור מידע על המשפחה של יגאל עמיר. בסביבות 2 וחצי בלילה אולי 3 אני מגיע לפתח תקווה, מתקן החקירות שלנו נמצא שם. סוהר מנומנם פותח לי את הדלת, לא שואל אותי אם אני חמוש, אני מראה לו תעודת עובד שירות ונכנס, לא חושב יותר מדי על זה שיש לי אקדח בתיק. אני יודע שאסור להכניס אקדח למתקן החקירות לפי שלט שנמצא בכניסה, אבל אני נכנס למתקן שלנו, לא עושה את החיבור, לא מתעכב על זה.

אני עולה במדרגות. פתאום אני נעצר. אני שואל את עצמי - למה בעצם הוא חי? למה יגאל עמיר חי? הרי ההיגיון אומר שגם אם הוא הצליח לירות את הכדור הראשון, המאבטחים היו צריכים לירות את הכדור השני ולהרוג אותו. אני חושב על זה ככה, עם התיק שלי, מול דלת רב בריח ישנה, חומה, מתקלפת, שמאחוריה הוא אמור להיחקר.

אני זוכר את הדלת הזו. ואני דופק על הדלת, ומישהו שאני לא מכיר פותח לי אותה, ואני נכנס, וזה שפתח לי חוזר לענייניו, הוא עוסק במה שנקרא 'ניקוי המתקן' מנחקרים ערבים למתקנים אחרים. אז הוא בטלפון, ואני שומע ברקע שאחמד הולך למתקן קישון ועבדאללה לאשקלון, ואני נכנס פנימה, הולך כמה פסיעות קדימה, דלת ראשונה מימין פתוחה. אני עובר לידה, מביט רגע פנימה, ואז רואה אותו".

את מי?
"את הרוצח. יושב, אזוק לכיסא. חולצה כחולה. אחר כך התברר שלא במקרה החולצה כחולה. רצה להיראות שמאלני. תנועת נוער כזה".

המאושר באדם

איך אתה מגיב כשאתה רואה אותו?
"אני מביט בו, והוא זורח. ממש זורח. זה כמו להסתכל ממטר אחד על השמש. הוא פשוט דולק באור גדול. ואני ממשיך ללכת, נכנס לחדר צוות. שם את התיק. מתקשר לראש צוות החוקרים. מדווח לו שהוא כאן. והוא אומר לי משפט שאני אזכור תמיד. 'דביר, תשמור על אווירה טובה במתקן. אנחנו רוצים להתחיל איתו בטוב'.

זו המשימה. ואני מבין לאן הכנסתי את עצמי. גדלתי בתנועת נוער, חונכתי לדמוקרטיה, נקלעתי לעימותים מילוליים עם הרב כהנא בשנות ה־80, שירתי ביחידה שהתפקיד שלה היה, בין היתר, לשמור על רבין, שבירך אותי בחתונתי לפני כמה שבועות, ועכשיו אני צריך לשמור על אווירה טובה עם זה שרצח אותו. אני בשפל של השפל של חיי, והוא בהיי הכי גבוה שלו. אני נעמד, קם והולך לחדר שלו".


מנע לא מעט פיגועים נגד יהודים. אבישי רביב. צילום: פלאש 90 

ומה קורה שם?
"אני נכנס, נעמד בפתח, נשען על המשקוף. החדר מסתובב לי. אני זוכר שהוא מסתובב שמאלה. הוא יושב על הכיסא וזורח כאילו השמש מאירה לו מהתחת. אני שואל אותו אם הוא רוצה קפה. הוא משיב בחיוך שרוצה. אני ניגש למטבחון, מכין לו קפה. אני זוכר שאני מערבב לו את הקפה. אני מערבב, מערבב, הרבה זמן. מתלבט. אני לבד עם עצמי. ואני שואל את עצמי אם לירוק לו לתוך הקפה. הרי אף אחד לא יידע. ולא, לא ירקתי. אני שם לו את הקפה על השולחן ונשאר לעמוד. תגיד, אני שואל אותו, פחדת?".

מה הוא עונה?
"'פחדתי מאוד', הוא עונה ומחייך, 'פחדתי מאוד לא להצליח'. זה המשפט הראשון שהוא אומר לי. ואני אומר לו, 'לא הבנת את השאלה. שאלתי אם לא פחדת למות'. הרי אני בסך הכל דסקאי סקרן שמנסה לשמור על אווירה טובה. והוא עונה לי, 'זה לא רלוונטי'. מה לא רלוונטי, אני שואל אותו, והוא אומר 'אם אני אחיה או אמות. זה לא רלוונטי. מה שרלוונטי זה אם אני אצליח להרוג אותו או לא'".

בקיצור, אווירה מצוינת.
"עבר לי בראש אפילו לפתוח לו את האזיקים. שאלתי אותו - תגיד, אתה עוד מסוכן? הוא אומר לי 'לא, עד לפני כמה שעות הייתי מאוד מסוכן, עכשיו אני כבר לא מסוכן'. ואז הוא פתאום מחייך, ואומר לי, 'אתה יודע מה, לא מדויק. אם אתה מכניס לפה עכשיו את שמעון פרס, אני נהיה מסוכן שוב'. מין ציניות נבזית כזו, קשה לתאר עד כמה האיש הזה זרח באותו לילה.

לא סתם קראתי לספר שלי 'יצחק', וגם לפרק הראשון, 'לא ידעתי שהוא יצחק'. הוא צרב לי את הנשמה בלילה הזה. אתה יושב עם בן אדם, הוא מתפוצץ מצחוק, פיזית, הוא בשיא האופוריה של חייו. הוא מנסה מינואר 95' לרצוח ראש ממשלה, מנסה שלוש פעמים ולא מצליח, בפעם הרביעית מצליח. הוא הגשים את ייעודו בחיים. היה לו ברור שהוא הולך למאסר עולם עד סוף ימי חייו, והוא מאושר. מבחינתו, הוא הציל את עם ישראל. יגאל גאל. קנאי, שטוף בקיצוניות, לא רואה בעיניים".

כמה זמן נמשכת השיחה הזו ביניכם?
"לא שיחה מאוד ארוכה. חוזרת על עצמה. אחרי כמה זמן מגיעים החוקרים. הם היו בחיפוש אצלו בבית, וישבו עם 'שמפניה', ועכשיו הם מגיעים. חקירה ראשונית, שלושה חוקרים, בסביבות שעה. אחר כך יצאו שני הבכירים, ראש האגף וראש הצוות, ונשאר החוקר הזוטר יותר לרשום גרסה מסודרת.

גרסה ראשונה. אני נכנס לחדר הצוות. אני זוכר קור וזיעה. מצד אחד קר לי, מצד שני אני מזיע. זה כבר 5 בבוקר. נובמבר. מתקן אפל, מערבולת, הכל מסתובב בלילה הזה, אני מדמיין את יפעת בוכה בבית, את אמא שלי ערה, בוכה אצלה בבית. וההורים שלי בכלל לא יודעים שאני קשור לזה, איפה אני משרת ומה אני עושה. עד שפרשתי מהשירות הם לא ידעו".

אתה רציני? עד לפני שנתיים ההורים שלך לא ידעו את כל זה?
"אני רציני לגמרי. לא הורים, לא משפחה, לא חברים. רק יפעת. זו יחידה ממודרת מאוד".

שריטה לכל החיים

דביר קריב, בן 47, נשוי ליפעת קריב, ח"כית לשעבר ב"יש עתיד". ארבעה ילדים. שניים גדולים, שניים קטנים. לפני יותר משנתיים השתחרר משירות הביטחון הכללי אחרי למעלה מ־20 שנות שירות, מהן 18 שנים ב"חטיבה היהודית" (הוא שונא שאנחנו מכנים כך את היחידה המודיעינית להגנת הדמוקרטיה ומסביר שזהו שם הגנאי שלה בשטח ומעדיף שלא אקרא לו בשם גנאי), מהן 16 שנים רצופות מפעיל סוכנים בחטיבה, בשטח. ספרו "יצחק" יוצא כעת בטפר הוצאה לאור, והסיפור המטלטל גם מוסרט בימים אלה בחברת טי.טי.וי הפקות (מפיק: צפריר קוחנובסקי, במאי: נתי אדלר) ויוקרן בקרוב בערוץ 10.

אין כמעט אזור בארץ שבו קריב לא הפעיל סוכנים בתוך ערוגות הימין הקיצוני בישראל. ההתמחות שלו בתחום הזה אולטימטיבית. רצח רבין תפס אותו בצעדיו הראשונים בחטיבה. עדיין דסקאי, עוד לא איש שטח.

תגיד, אתה לא יוצא עם שריטה משירות כזה? ועוד לא דיברנו על הרצח עצמו.
"ברור שכן. גם העובדה שאתה לא יכול לדבר עם אף אחד, חוץ מאשתך. אז, המערכת לא הייתה מודעת לצרכים הנפשיים. היום, לשמחתי, זה אחרת. היו הרבה פיגועי התאבדות, רכזים של השירות ראו כמויות מטורפות של דם, והיו כאלה שראו את הגופות, ואין מצב שאתה לא חושב שזה גם קצת באשמתך, הרי אתה הרכז של האזור, אתה יכולת להביא התרעה ולא הבאת, אתה אחראי על הכפר שממנו יצא המתאבד, ולאורך זמן זה עושה שמות באנשים. שורט שריטה ענקית בהארד דיסק של הנשמה. אז, לא הייתה מודעות לנושא".

בוא נחזור ללילה ההוא, כשאתה הראשון שיושב ונכנס ומדבר עם יגאל עמיר.
"אני זוכר את עצמי מזיע, קופא מקור, הכל ביחד. החדר מסתובב. כשעלה השחר, קיבלתי עם עצמי שתי החלטות. הראשונה, שאני יורה בו והורג אותו. השנייה, שאני לא עושה את זה עכשיו. אני רוצה שקודם לפחות נדע את העובדות מפי הרוצח. בדיעבד, זו נראית החלטה מטורפת. אבל שם, בזמן אמת, היא נראתה לי ההחלטה הכי הגיונית. מי שמכיר אותי יודע שלא הייתי יכול לחשוב אחרת באותו לילה. אמרתי לעצמי שאשב בכלא כמה זמן שצריך, אני כרגע באי שפיות זמנית, השופט יבין את זה".

אז למה באמת לא הרגת אותו? באווירה שהייתה אז, היית יוצא בזול. היו מאשפזים אותך להסתכלות, חצי שנה באברבנאל, היית יוצא כמו חדש וגם הופך לסלבריטי.
"אני חושב שטוב שלא הרגתי אותו. זו ההוכחה שהמדינה חזקה יותר מיעדיה המודיעיניים. שאנחנו טובים יותר. שהשב"כ, שאחראי על שמירת הדמוקרטיה, שמר על הכללים גם בלילה אסוני כזה. שלא איבדנו צלם. מבחינתי, זו ההוכחה שאני לא שייך לזן הזה של קיצונים שטופי מוח כמו זה שרציתי לרצוח.

"שמע סיפור. לא מזמן פגשתי מישהו בענייני עבודה, מפה לשם גילינו ששנינו היינו בשירות הביטחון הכללי באותן שנים, אני איפה שאני והוא ביחידה לאבטחת אישים, בזמן של רצח רבין. פתאום נפרץ איזה סכר, והאיש הזה, בן 50, ישב מולי והתחיל לבכות כמו ילד. הוא לא היה בצוות שאבטח את רבין באותו לילה, אבל הוא ישב ובכה ואמר שהרצח לא עוזב אותו. אנשים יצאו שרוטים לגמרי מהסיפור הזה".

אז אנחנו ביום ראשון בבוקר, ואתה מחליט להרוג אותו. מה קורה עכשיו?
"אני מחליט, אבל דוחה את הביצוע. צריך לדעת מי שלח אותו, אם יש חבורה שתכננה, אם יש מפקד, אם יש מי שנתן את ההוראה. אני מחליט לחכות יומיים–שלושה. אני עם אקדח בתיק. מחכה לרגע הנכון. יגאל עמיר מספר הכל כבר בהתחלה, ומביאים את אחיו חגי עמיר, שנחקר בחדר הסמוך, והמידעים מוצלבים, ומביאים נחקרים נוספים, והסיפור נראה די ברור.

אני עדיין לא יורה בו. אחרי 24 שעות רצופות של חקירה אני נוסע הביתה, מתקלח, מנסה לישון כמה שעות, קם וחוזר למתקן. אני כבר יודע שאסור לי להכניס אקדח למתקן, אבל האקדח בתיק, אני לא מדווח עליו, ואני נכנס פנימה כי אני אמור תכף להרוג את יגאל עמיר. אגב, עד לא מזמן, כמעט 20 שנה, הייתי בטוח שזה לקח שלושה ימים, החקירה של עמיר וההתלבטות שלי, והפרק הרלוונטי בספר נקרא 'שלושה ימים בנובמבר'. לא מזמן גיליתי שהייתי כנראה בהלם, זה לקח רק יומיים. עברתי על העיתונים והתאריכים והבנתי שרק יומיים".

איך הבנת את זה בעצם?
"כי ראיתי שהלוויה של רבין הייתה ביום שני. ואנחנו צופים בלוויה בחדר הצוות במתקן החקירות. ואני כותב עדכונים כל הבוקר, יש לחץ אדיר מלמעלה להבין מה קורה בחקירה, והכל עלי, כי אני 'השדכן' של החקירה, ואני מעביר כל הזמן עדכונים לראש החטיבה, ראש האגף, ראש השירות, זה מגיע עד ראש הממשלה, שרצה מאוד להתעדכן.

ברקע רכבת אווירית של מטוסים שמביאה את כל מנהיגי העולם, והלוויה מתחילה. והחוקרים מכניסים פתאום את יגאל עמיר שיראה חלק מהלוויה, איתנו. ויש צפירת דומייה ויגאל עמיר נעמד, עומד לזכרו של האיש שהוא רצח. אגב, מגיע חוקר מהחדר שבו נחקרת מרגלית הר–שפי, והוא מזועזע. היא לא עומדת. היא ישבה בבוז, בחצי צחוק, אמרה שלא תקום לזכרו של אדם כזה.

"אנחנו יושבים בחדר הצוות הדחוס, איזה חמישה־שישה אנשים, וברקע נועה בן–ארצי, עם שיירת מלאכי שמיים, שהיא מבקשת מהם שישמרו עכשיו על סבא שלה, ואני בשיא המתח. אני יושב, יד שמאל שלי על רגל שמאל, רועדת. ליד הרגל, התיק עם האקדח. זה צריך לקרות עכשיו, אני אומר לעצמי. הרי כבר החלטתי. הרי כבר יודעים הכל. ואני פתאום נרגע, כאילו אני נמצא בעין הסערה, ואני אומר לעצמי שאני בשירות הביטחון הכללי, בחטיבה להגנה על הדמוקרטיה, ואני לא אפרק במו ידי את הדמוקרטיה הישראלית שאני אמור להגן עליה.

אני לא אהיה יגאל עמיר. הוא בא לרצוח לא רק את רבין, אלא גם את הדמוקרטיה, ואני לא אשתף עם זה פעולה. אנחנו אחרים. אנחנו חזקים. אנחנו יותר טובים מהחרא הקטן הזה. אני לא יורד לרמה שלו. והבנתי שלא נכון לירות בו. בלילה חזרתי הביתה, ובבוקר, לפני שיצאתי שוב, פירקתי את האקדח לגורמים, את הקנה שמתי בחדר ארונות, את המחסנית במטבח, מוסתרת. פיזרתי את האקדח בכל הבית, הוא היה מפורק ככה חמישה שבועות עד שהרכבתי אותו מחדש".

בלי חרטות

אתה זוכר את הלוויה?
"כן. נועה מבקשת משיירת מלאכי שמיים לשמור על סבא שלה, ואני יודע שמי שהיו אמורים לשמור עליו זה אנחנו, ולא שמרנו. שמע, בשב"כ דיברו הרבה על מחדל האבטחה, והיה מחדל אבטחה, בקונספציה של האבטחה, אבל היה גם מחדל מודיעיני, אני מדבר עליו כל השנים בהרצאות שאני נותן, הפאשלה הייתה גם במודיעין, לא רק באבטחה, זה התחיל עם המידע של שלומי הלוי ב–15 ביוני, ולא הרמנו את זה, וזה נמשך עם 'שמפניה', והיו לא מעט צמתים שבהם יכולנו לעלות על זה, לא עלינו, העומס היה בלתי נתפס.

ואני נזכר בדברים שרבין אמר לי בחתונה, בטלפון. יש לנו את זה עדיין מוקלט, ושומעים את זה בסרט. בדיעבד, איתן הבר סיפר לי שרבין בירר בדיוק באיזו יחידה אני משרת, והוא איחל לנו ימים טובים יותר. יום לפני החתונה היה פיגוע בקו 26 בירושלים, והוא איחל לי הצלחה בתפקיד, והוא ידע שהתפקיד שלי בין השאר זה לשמור ולהגן מודיעינית על חייו, ובתפקיד הזה נכשלתי, נכשלנו כולנו".

ושוב חוזר העניין הזה של מה היה קורה אילו הידיעה הראשונית שהתקבלה, ביום החתונה שלך, הייתה מטופלת טוב יותר?
"כן. אם כי זו חוכמה בדיעבד. זה שטיפל בידיעה במקומי היה דסקאי טוב ומנוסה ממני, והוא טיפל בה, לא הזניח אותה, אבל היה לו על השולחן הר של ידיעות יותר מסוכנות ונפיצות, וגם אם אני הייתי מטפל בידיעה זה לא היה שונה".

אתה לא מתחרט שלא ירית בו?
"לא. עם הזמן אני יותר ויותר שלם עם ההחלטה הזו. 15 שנה הצטערתי בעיקר על זה שלא ירקתי לו בקפה. כי היריקה הזו עמדה לי בגרון שנים ארוכות אחר כך. היום אני משוכנע שטוב שגם לא ירקתי, אנשי השב"כ טובים ממנו ושומרים על הכללים, גם כשקשה".

העובדה שהוא חי לא תורמת להפיכתו לקדוש מעונה?
"המערכון ההוא של החמישייה הקאמרית, זה דבר שיתגשם בסוף. הוא יגמור בתור קדוש. אתה רואה מה קורה מסביב. הוא עצר את אוסלו, הוא ניצח, זו אחת ההתנקשויות הפוליטיות המוצלחות בהיסטוריה. לצערי, שכבות רחבות אצלנו כבר רואות בו מי שהקריב את עצמו למען נצח ישראל, ואפילו סידרנו לו יורש קטן".

אז שוב, למה אתה לא מתחרט על זה שהשארת אותו בחיים?
"כל עוד הוא חי, הפצע פתוח. משהו מהפרשייה הזו עומד באוויר. מצדי, שיחיה עד 120. שימות בכלא. שיידע כל מי שרוצה לרצוח כאן ראש ממשלה, שלא יראה עוד אור יום. גם אם יצא חי מהרצח".

הבעיה היא שמספר האנשים שמבינים מהי דמוקרטיה בציבור הולך ופוחת, ומספרם של אלה שמאמינים שיגאל עמיר הציל את עם ישראל הולך וגדל.
"נכון. זה עניין של חינוך והבנת הדמוקרטיה. שמע, שי גלזר היה אחד מארבעת המאבטחים של רבין באותו ערב, הוא הלך להיות מורה לאזרחות. יגאל עמיר עבר בינו לבין המאבטח השני לפני שירה ברבין. הוא התראיין לשלח ודרוקר ב'המקור' ואמר שלחנך לדמוקרטיה את הנוער הישראלי לא פחות חשוב מלאבטח את ראש הממשלה.

ולכן הוא, וגם אני, ועוד לא מעט אנשים, עוברים מהתחום של האבטחה, הביטחון והמודיעין לעולם החינוך. זו גם הסיבה לכך שאני כתבתי את הספר שלי, ועושה את מה שאני עושה, שזה הרצאות בכל הארץ על חינוך לדמוקרטיה. לצערי, המדינה לא תיקנה את מה שצריך לתקן עדיין. ויש לי הרבה מאוד ביקורת על ועדת שמגר, שחקרה את הרצח.

תראה איך ועדת שמגר לא השפיעה, לעומת ועדת אגרנט, שחקרה את מלחמת יום הכיפורים וחוללה שינויים גדולים. כרמי גילון, ראש השירות בזמן הרצח, טבע את המושג 'יום הכיפורים של השירות'. אבל תכלס, לא הייתה הפנמה של זה. ועדת שמגר לא שינתה כלום. היא התעסקה בפרטים הקטנים של עולם האבטחה, אבל לא שאלה את השאלות החשובות".

מהן השאלות החשובות?
"איך קרתה ההסתה? מי הוביל אותה? מי אשם בה? מה אנחנו, כחברה, יכולים לעשות כדי שזה לא יחזור על עצמו? גם ברמה החינוכית. ויש גם רמה אסטרטגית. איך ראש הממשלה יכול היום לנתח את עולם הימין הקיצוני? מי עוזר לו? מי נמצא שם לידו בעניין הזה? התשובה היא, אף אחד. נקודה. המצב היום לא שונה מהמצב ב–95', כשרבין נרצח, אבל לא היו לו כלים לדעת שהוא עומד להירצח.

קח את נתניהו. כדי לנתח את העולם הערבי סביבנו, יש לו אינסוף כלים. ראש מוסד, ראש שב"כ, צה"ל, ראש אמ"ן, כל מערכי המודיעין של הגופים הענקיים האלה, המטה לביטחון לאומי, גופי מחקר באוניברסיטאות, יועץ לענייני ערבים, מטה ללוחמה בטרור, ואפשר להמשיך עם הרשימה הזו עד אין קץ. כדי להבין מה קורה בערוגות הימין הקיצוני, יש לו רק כתובת אחת. ראש השב"כ. ומי זה ראש השב"כ? הוא מומחה לערבים, לא ליהודים. הטיפול ביהודים מוכר לו רק ברמת הניהול. זאת אומרת שהיועץ היחיד של ראש הממשלה לעולם היהודי–קיצוני הוא בכלל מומחה לעולם הערבי.

"היחיד שבאמת מבין זה ראש המחלקה, שנותן סקירה לראש החטיבה הלא ערבית, שנותן סקירה לראש האגף, שגם הוא מומחה לערבים, והוא נותן סקירה לראש השב"כ, שנותן סקירה לראש הממשלה. יד רביעית או חמישית, וככה זה גם נראה".

ועדת שמגר לא עסקה בזה?
"לא לעומק. אם הייתה עוסקת, הייתה מבינה את גודל המחדל. חשוב לטלטל את אמות הספים עם האירוע הזה. מישהו צריך להתעורר. למה במטה ללוחמה בטרור אין אגף שעוסק בטרור לא ערבי? הרי החלטנו כבר שמה שהקיצונים היהודים מחוללים זה טרור, נכון? אז למה אין במטה ללוחמה בטרור מענה לטרור כזה, מומחים מתאימים, עבודת מטה וכו'? ראש הממשלה יקבל תמונת מצב מקצועית וטובה בהרבה מכפי שהוא מקבל עכשיו.

אגב, זה לא רק טרור מימין. יש גם טרור משמאל אך בהיקפים קטנים בהרבה. בשורה התחתונה, אחרי מלחמת יום הכיפורים הבינו שאין מספיק גופים שמייעצים לראש הממשלה, והקימו אותם. אחרי יום הכיפורים של השב"כ לא עשו את זה. למה? כי ועדת שמגר לא טיפלה בזה. אז היום, 20 שנה אחרי, הגיע הזמן. כי אם לא, הסיכוי שיירצח כאן ראש ממשלה נוסף בעתיד, יהיה גדול יותר".

הטרור היהודי

יש למדינה, לשב"כ, מספיק אמצעים להתמודד עם טרור יהודי?
"קודם כל, צריך להכיר בעובדה שיש טרור יהודי. שיש יהודים שרוצחים ערבים כי הם ערבים. אם הם רוצחים על רקע אידיאולוגי, אז הם מחבלים. אני מכיר לא מעט כאלה, שרצחו ערבים על רקע אידיאולוגי, והם מסתובבים חופשי כי לא הצלחנו להוכיח את זה ראייתית. הם לא שילמו את חובם, ואנחנו כמדינה לא יודעים לטפל בזה".

האם חוקרים אותם כמו שחוקרים מחבלים ערבים?
"מעצרים מינהליים יש. זה לא עניין חדש. גם אחרי גולדשטיין וגם בהזדמנויות אחרות. לא השתמשו בזה באופן המוני, אלא במשורה, אבל השתמשו".

ואמצעי חקירה? טלטולים? אמצעים מיוחדים?
"בוא נשאל הפוך. אם יגאל עמיר היה שותק בחקירה, היו מטלטלים אותו? נדמה לי שכן. באווירה הציבורית של אז".

לא דוגמה טובה. אם חשודים בהצתה בכפר דומא ישתקו בחקירה, יטלטלו אותם?
"אני איש מודיעין, לא חקירות. אני לא בטוח. לא יודע אם יטלטלו, אבל יהיו היתרים מיוחדים. יש מניעת שינה, שזה עניין שמטריף את הדעת, זה יותר אפקטיבי מטלטולים. לדעתי, עשו מטלטולים הרבה יותר ממה שזה באמת. אגב, גם סטירה זה אלמנט חזק מאוד, משפיל מאוד. בחקירת יהודים לא קיבלו, למיטב ידיעתי, אישורים להיתרים מיוחדים. אני לא מכיר אירוע כזה. והנחקרים שלנו שותקים. אז יכול להיות שאם יהיה אגף לטרור לא ערבי במטה ללוחמה בטרור, ותהיה חשיבה מסודרת, העניין הזה ישתנה. אבל כפי שכבר אמרנו, המדינה לא הפיקה את לקחי רצח רבין. לא באמת".

דווקא יש תחושה שהנושא הזה נטחן בלי סוף.
"נכון, יש תחושה בציבור שהנושא נלעס עד דק, אבל היא מוטעית. מה שנלעס זה האיש, מורשתו, אוסלו טוב או לא טוב, הקונספירציה. הנושא החשוב באמת, ההסתה, מחולליה, לא נגעו בו. ואני לא מחפש לסגור חשבונות. לא בהכרח צריך למצוא את האשמים ולסמן אותם. חשוב לדאוג שזה לא יוכל לקרות שוב. הגיע הזמן שנבשיל ונדבר על זה.

השבוע דיברתי על זה בכנס של עשר שנים להתנתקות. אני מבדיל בין הציבור הימני לציבור הימני–קיצוני. אלה שני דברים שונים לגמרי. הציבור הימני עמד ברוב מבחני הדמוקרטיה בהצלחה. הוא נבחן הרבה יותר מהציבור השמאלני, והוכיח שהוא עומד במבחן. גם בפינוי גוש קטיף, פינוי סיני, רצח רבין.
"אנשים הפגינו, גם בתקופת 'זו ארצנו', וחסמו צירים, אבל גם זה חלק מהדמוקרטיה וזה מנקז לחצים, זו עבירה על החוק, אבל אפשר להבין את זה.

גם במחאה החברתית ב–2011 חסמו צירים. הם חסמו את איילון ונתנו להם לעשות את זה כדי לשחרר קיטור. הציבור הימני הרחב, הגדול, שאינו קיצוני, הוא ציבור אמוני, אידיאולוגי, ערכי, שהמדינה חשובה לו, ששומר על הדמוקרטיה. הרוב המכריע של הרבנים דיברו נגד סירוב פקודה. כמה חיילים סירבו פקודה בפינוי גוש קטיף? בודדים. בשמאל הסרבנות מפותחת הרבה יותר".

ומה עם הציבור הימני קיצוני?
"זה ציבור קטן בהרבה. כמה עשרות אנשים, עד מאות בודדות. הם מאמינים שצריך לרצוח ראש ממשלה שיחליט על פינוי יישובים, שלא צריך לשרת בצבא, אין להם בעיה להצית מסגד או כנסייה, הם רוצים שהמדינה תהפוך למדינת הלכה. אני ביליתי 16 שנה עם הציבור הזה, הכי קרוב שיש, יום־יום. ישבתי עם סוכנים מתוך הציבור הזה, אלה אנשים שמשלמים מחיר לא פשוט.

כמו 'שמפניה'. הם מאוד לא מוערכים בציבור שלהם, אם הם ייחשפו, יוקיעו אותם ויראו בהם בוגדים, אבל אלה אנשים שהחליטו שהם אוהבים את המדינה, שהם מוכנים להקריב כדי לשמור עליה, ועל הדמוקרטיה. יש לי הערכה עצומה אליהם".

הם עובדים בשביל כסף?
"ממש לא, הכסף אינו הסיבה לכך שהם עוזרים למדינה. הם עובדים ממניעים אידיאולוגיים. הם מאמינים שכדי לשמור על החברה שלהם, החברה הימנית, צריך לשמור על המדינה. יש אצלם מתח בין האידיאולוגיה הימנית לבין הערכת הדמוקרטיה. הם מותחים קו אדום בין להרביץ לכמה ערבים כי זרקו אבנים ליד הכפר שלהם לבין לרצוח ראש ממשלה כי הוא פועל בדרכים שאינן מקובלות עליהם.

אני אגיד לך יותר מזה: יש אנשים, שעובדים בשבילנו, שמסתובבים בתוך הקהילה שלהם, במקומות הכי קשים, זקופי קומה, כי הם יודעים בתוכם שהם פועלים למען המדינה, והם יודעים שהם מנעו מחבר טוב שלהם לעשות משהו שהוא תכנן לעשות, על ידי זה שהם סיפרו לנו ואנחנו נקטנו אמצעים שלא אפשרו את המעשה הזה, והם מרוצים מעצמם, ובצדק. אותו חבר שלהם לא יודע שמישהו קרוב אליו מאוד הוא שסיכל את מה שתוכנן. ואנחנו עושים לא מעט סיכולים שקטים כאלה. פעולות שגורמות לדברים לא לקרות, לא לצאת אל הפועל והכל בזכות סוכנים שמסכנים עצמם למען המדינה ובעצם גם למען החברים שלהם, חוסכים להם שנים ארוכות בכלא".

לא קל לסוכן לחיות במציאות כזו.
"נכון. הוא חי חיים כפולים. אבל יש בו גאווה. הוא מגיע לחתונה של חבר שלו, בגיל 23–24, והוא יודע שחוץ מהצ'ק של 200 שקל שנתן, הוא גם הביא לאותו חבר מתנה ענקית כי לפני כמה שנים, כשהיה בן 16, הוא מנע ממנו להצית משפחה ערבית, כי מישהו החליף את הדלק בבקבוק התבערה במים, וזה לא התלקח, והסיפור הזה מומצא לגמרי עכשיו, אבל יש דרכים רבות לסכל שלא אכנס אליהן כאן.

הסוכנים האלה רואים בעצמם, בצדק, כמי שמגינים על המולדת. אגב, זה מצב מעניין מאוד, כי זה הפוך לגמרי מהסוכנים הערבים. תשב עם מפעיל סוכנים פלסטינים, הוא יודע שהוא בעצם משכנע אנשים לבגוד בעמם. מפעיל הסוכנים היהודים משכנע את הסוכנים לסייע לעמם. הוא מאמין בזה עד הסוף, גם הסוכן מאמין בזה כי זה נכון, זהו סוד ההצלחה".

בציבור יש תחושה שהחדירה שלנו לימין הקיצוני נופלת בהרבה מהחדירה לג'יהאד או לחמאס.
"צריך לזכור מה המשימות. משימת־העל היא למנוע רצח ראש ממשלה. אחר כך למנוע פיגועים במקומות הקדושים, אחר כך למנוע מלחמת אחים, וכן הלאה. חלק גדול מאירועי הטרור שבטעות מכונים 'תג מחיר' מפוענחים מודיעינית, אבל אז הם שותקים בחקירה, ואז אתה שואל את עצמך אם אתה שורף סוכן חשוב על הצתת מסגד. לא עדיף לשמור על הסוכן הזה למקרה של ניסיון לפוצץ את הר הבית או לרצוח ראש ממשלה?".

אז היחידה במצב טוב היום, ברמה המקצועית?
"היחידה חדרה ונמצאת בהרבה מקומות שאף אחד לא האמין שאפשר להיות בהם. תמיד יש מקום לשיפור. היחידה עובדת קשה מאוד ועושה דברים מדהימים. יותר מזה, היא סיכלה רצח ראש ממשלה יותר מפעם אחת. לפני רבין, ואחרי רבין. זה לא מטשטש את העובדה שברצח רבין היא נכשלה. אותם דברים אמורים לגבי היחידה לאבטחת אישים. היא סיכלה את רצח רבין ב–22 באפריל 95', הם מגלים את זה רק אחרי שרבין נרצח בנובמבר, כי יגאל עמיר מספר שבאותו יום הוא הלך לרצוח את רבין במלון בירושלים ולא רצח אותו, כי היחידה עבדה כמו שצריך עם מגנומטר בכניסה ואישורי כניסה ונוכחות גבוהה והוא בא עם אקדח, עם כדור בקנה, אבל ויתר והלך הביתה. מי יזכור את זה היום?".

אז יכול להיות שהרצח נמנע פעמים רבות, בלי שנדע בכלל.
"בדיוק. זה כמו שוער. יכולות להיות לך הצלות מרהיבות כל המשחק, יזכרו רק את הגול שחטפת. השב"כ סיכל את רצח ראש הממשלה פעמים רבות, גם באבטחה וגם אצלנו, אבל זה לא משנה את העובדה שנכשלנו פעם אחת, ואני הייתי במשמרת הזו, שנכשלה".

לשכנע את המשוכנעים

איך אתה חי עם תיאוריות הקונספירציה למיניהן?
"אני הראשון בשב"כ שישב עם יגאל עמיר. הוא התגאה ברצח, הוא הודה בו, הוא לא מוכן שמישהו יתחלק איתו בקרדיט. זה נתון חשוב. שמע עוד סיפור: לקראת ההתנתקות עשיתי יום שלם עם סוכן שלי במסגרת איזה סיכול שעבדנו עליו. מישהו תכנן משהו שאמור היה לשבש את ההתנתקות, וישבנו, הסוכן ואני, איזה 12 שעות במתקן ובשטח, יום אינטנסיבי ארוך מאוד, ובסוף, לפני שנפרדנו, הוא מסתובב אלי ואומר משהו כמו 'ראית כמה אני איתכם היום, ראית איך אני מסכן את עצמי, אני שלם לגמרי עם מה שאני עושה פה איתכם ביחידה, אני מאמין בדרכי, רק על דבר אחד אני לא אסלח לכם'.

שאלתי אותו על מה. 'על זה שרצחתם את רבין', הוא אמר. מדובר בסוכן מיוחד באמת, שסיכן את עצמו והיה קשור אלינו, הוא גם הכיר את הקשר שלי לרצח רבין, ופתאום הוא אומר את זה. מה??? שאלתי אותו, והוא חזר על הדברים, על זה הוא לא יסלח לנו בחיים. אמרתי לו - שמע, אין לי כוח אליך עכשיו, הקונספירציה שווה פגישה נפרדת, עוף מפה עכשיו ונדבר על זה בפעם הבאה. הגיע הזמן שתדע את האמת".


נכשלנו במשמרת. העצרת בכיכר שבסופה נרצח רבין. צילום: נאור רהב 

ככה שחררת אותו?
"כן. הוא כבר חשב מי יודע מה אני הולך לגלות לו. אחרי שהוא הלך, נכנסתי לאינטרנט ועברתי על כל תיאוריות הקונספירציה. היה לי לילה לבן. חפרתי בכל הסיפורים, בשעון, בחולצה, בסרק–סרק, בקליע השלישי, במה לא. ואחר כך הוא בא שוב. אלה היו הימים שלפני ההתנתקות, היה לי על מה לדבר איתו, ובכל זאת אמרתי - שמע, היום מדברים על הקונספירציה. ודיברתי שעה ורבע רצוף, עם כל התשובות, ובסוף הוא נותן מכה על השולחן ואומר - 'די, השתכנעתי'. המתין מספר שניות ואמר 'השתכנעתי בזה שלא היית שותף סוד לקונספירציה'. שאלתי אותו - מה???, והוא ענה לי שאני מדבר בכזה להט, בכזה ביטחון עצמי, שאין סיכוי שידעתי".

מה מוסר ההשכל של הסיפור הזה?
"פשוט. מי שמאמין בקונספירציה, אין מצב לשכנע אותו שזה לא נכון. גם אני, שיודע את האמת, לא יכול".

איך עברו עליך 20 השנים האלה? מתי התחלת להשתחרר מהמועקה?
"15 השנים הראשונות היו מאוד קשות. חייתי עם הדילמה. מה עשיתי טוב, מה לא טוב. עם תחושה עמומה שאולי הוא, יגאל עמיר, יותר טוב ממני. הוא הלך עם האמונה שלו עד הסוף, ואני לא. הוא אידיאולוג שמסר את נפשו על האמונה, ואני לא הייתי מוכן למסור את נפשי. היום זה נראה לי הזוי. אחרי 12 או 13 שנים זה החריף.

נולד לנו עידן, שהוא היום בן 6, ואני בקושי ישנתי. הוא היה מתעורר להנקה הראשונה, ואני הייתי מתעורר ולא נרדם יותר. היו לי כל הזמן מחשבות על הרצח. הבזקים מטורפים. הייתי עובד קשה מאוד בשב"כ, חוזר הביתה בלילה, נרדם בסביבות 11, מתעורר בסביבות 1 או 2 בלילה, עד הבוקר. יפעת התחילה לדבר איתי על הילד הרביעי, ואני אמרתי לה שאני לא מסוגל. כמעט לא ישנתי. אם היה מתקשר סוכן ב–2 או 3 בבוקר, לא נרדמתי יותר. צף במיטה, חושב על הרצח, הבטן מתהפכת. ולנו היו תוכניות מסודרות לארבעה ילדים, אבל אני אמרתי לה שאני לא יכול יותר, אחרי הילד השלישי".

איך זה נגמר?
"פתאום קלטתי שאני עוד אתמוטט בגלל שאני לא מטפל בעצמי. אתה צריך לדעת משהו, יפעת בפוליטיקה בגלל רצח רבין. היא מילדי חורף 73'. שנינו עושים מה שאנחנו עושים בגלל רצח רבין. ואני פתאום הבנתי שהאגו הזה של אנשי שב"כ, אנשי שטח, כמו שאני הייתי, שלא יטפלו בעצמם ולא ידברו על עצמם, עוד יהרוג אותי.

בינתיים נסעתי במשלחת לפולין, ונפל לי האסימון. זו הייתה נסיעה שהשתתף בה גם יובל דיסקין, שהיה ראש השירות, והיה איתנו עד, ניצול מחנות, בן למעלה מ־80, ובבוקר אחד אני רואה אותו טרוט עיניים, ושואל מה קרה, והוא מספר שלא ישן כל הלילה, ואנחנו מדברים, והוא מספר שהוא עד היום לא ישן בלילות, אחרי מה שעבר עליו, ואני קולט שאני בדרך לשם. חזרתי ארצה, ביקשתי עזרה, קיבלתי טיפול מדהים בטראומה, שיטה מצוינת שעובדת דרך אישוני העיניים ונקראת EMDR. הייתי חודשיים בטלטלה מטורפת, ממש טלטולים, אבל יצאתי מזה לגמרי. לפני זה לא יכולתי לדבר על הרצח כמו שאנחנו מדברים עכשיו. ישר היה נחנק לי הגרון והייתי מאבד את זה".

בקיצור, טיפול עוזר. אסור להזניח.
"נכון. זה קודם כל חילץ לי את היריקה הזו שהייתה תקועה לי בגרון כל השנים האלה. היריקה שלא ירקתי. חזר לי האוויר פתאום. חזרתי לנשום. המטפל שלי, שהיה בעל סיווג גבוה ויכול היה לשמוע הכל, אמר לי שאני עוד במצב סביר. בלי אולקוס, בלי בעיות בבית, עם נישואים חזקים. פתאום הבנתי כמה הנישואים שלי ושל יפעת עוצמתיים.

אנחנו ביחד מהנוער העובד. אותי הרצח החזיק 16 שנה בתפקיד שטח בשב"כ. את יפעת הרצח לקח לפעילות ציבורית. היה לה ברור שבסוף הדרך היא תגיע לפוליטיקה, למאבק על הדמוקרטיה, החלטנו יחד שאנחנו נלחמים על המדינה, לא מוותרים, לא אורזים מזוודות. וזה מה שקרה ומה שאנחנו עושים כבר 20 שנה ומה שנמשיך לעשות". 

גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.