"במקום לקטר – לעשות"


אודי בינשטוק, 27, תושב תל אביב, בזוגיות
מה אני אלמד? "פיזיקה לכיתות ט'־י' בתיכון 'אהל שם' ברמת גן". 

איך הגעתי להוראה: "כבר מהתיכון הייתי בתנועות נוער וגם בצבא התעסקתי בהדרכות ובפיקוד, וזה נתן לי איזשהו פן יותר משמעתי וחינוכי. בהמשך עשיתי תואר ראשון בפיזיקה באוניברסיטת תל אביב, ועם תחילת התואר השני נרשמתי גם ללימודי תעודת הוראה בסמינר הקיבוצים. מרגיש לי שזה הדבר הכי נכון בשבילי, לבוא ולפגוש את התיכוניסיטים, ללמד ולחנך אותם. אומנם 'אהל שם' הוא תיכון שלא ממש מייצג את מה שקורה בתיכונים אחרים בארץ, אבל אני מאוד שמח להגיע לשם, ואולי בהמשך אפנה לאוכלוסיות נוספות".
בחרתי בהוראה כי: "אני אומר שאפשר לקטר הרבה על מה שקורה במדינה, ואפשר גם לעשות. אני אוהב לעשות. זה טבוע בי עוד מימי בתנועת הנוער. אני מאמין בעשייה. זה אפילו לא עניין של להטיף, פשוט לתת דוגמה אישית. פשוט צריך לבוא ולעשות, אחרת שום דבר לא ישתנה".
מחשבות על מעמד המורים: "זה איזשהו מעגל, שקשה לומר מה בו בא קודם. לדעתי, חינוך הוא מה שיבדיל את ישראל ממדינות אחרות בעתיד. אם ניקח שתי מדינות, ישראל ומדינה אחרת, שהחינוך בה יותר מושקע, נגלה שהמצב במדינה האחרת טוב יותר ויהיה טוב יותר בעתיד. לדעתי בעשרות שנים הקרובות המצב יחמיר אם לא ישקיעו יותר בחינוך. מה זה אומר בפועל? בתור התחלה, להביא אנשים איכותיים להוראה. זה לא שאין אנשים איכותיים בהוראה, אבל כמו שכל חברה תרצה שיעבדו בה אנשים שידחפו קדימה, זה צריך להיות גם במערכת החינוך. אם באמת רוצים להשקיע, זה תלוי בזה".
הכי מפחיד ביום הראשון ללימודים: "אני מרגיש די בטוח. אולי חושש רק לבוא עייף".
הכי מרגש: "לראות איך זה מבפנים, כי מבחוץ אפשר להגיד הרבה דברים, אבל באמת לראות איך זה מתנהל במשך שנה, זה ממש מעניין אותי".
המורה שאני מקווה להיות: "אני מקווה מאוד שייקחו ממני דוגמה לטובה, כי בסופו של דבר מה שנשאר זה לא המקצועות אלא ההשפעה והערכים, כך שאני מקווה להעלות למודעות ערכים כמו להיות נחמדים זה לזה".

"להיות מבוגר אחראי"

עדי בר דוד, 33, תושבת קציר, נשואה פלוס ילד 
מה אני אלמד? "מדעים לכיתות א'־ג' בבית הספר 'שרת' בפרדס חנה".
איך הגעתי להוראה: "אחרי עשר שנים כעובדת סוציאלית עם אוכלוסיות קצה שונות, בהן נוער וצעירים בסיכון, אנשים עם בעיות קשות של התנהגות ובריאות הנפש, הרגשתי צורך להרחיב את ארגז הכלים שלי ולעסוק יותר בחינוך ועיצוב, ופחות בטיפול ובכיבוי שריפות. לעבוד קצת יותר עם ילדים שאותם אפשר לחנך, לעצב, להשפיע ולהיות עבורם מבוגר משמעותי. החלטתי לעשות את הצעד כששמעתי על תוכנית 'חותם', תוכנית לשינוי חברתי שהחזון שלה הוא לאפשר לכל ילד בישראל חינוך איכותי, אשר יאפשר לו לקבוע את עתידו, ללא קשר לרקע שממנו הוא בא. 'חותם' מאתרת, ממיינת ומגייסת אקדמאים או סטודנטים מצטיינים בעלי שליחות חברתית ומכשירה אותם להיות מורים בפריפריה ברחבי הארץ".
בחרתי בהוראה כי: "אני מאמינה שלתפקיד המורה יש חשיבות משמעותית בחיי הילדים. אחרי שנים רבות של אקטיביזם במגוון אופנים וקהילות, אני יודעת לומר היום שהכיתה היא זירת השינוי החדשה, היא המקום שבו הכל יכול לקרות. אם הכיתה הופכת להיות מקום בטוח עם מבוגרים משמעותיים שרואים את הילד ומלמדים אותו – לא רק מקצוע, אלא כלים לחיים – אז אותו ילד יקבל בדיוק את זה, כלים לחיים. לעומת זאת, אם הילד מגיע לבית הספר ומרגיש שקוף או לא אהוב, או חלילה נתון לאלימות או השפלה, הוא יפנה את כל הזעם והתסכול שלו למערכת, ואנחנו עלולים לאבד אותו לשארית חייו".
מחשבות על מעמד המורים: "נאמר זאת כך: מצבן של העובדות הסוציאליות הוא מזהיר לא פחות מזה של המורים. אבל ברצינות, אני מאמינה שכל עבודה שיש בה סיפוק רגשי ומזון לנשמה היא משמעותית פי כמה מעבודה בשכר גבוה, שבה את עבד לרדיפה אחרי הכסף. אז אני מרוויחה קצת פחות, אבל שעות העבודה שלי פחות או יותר תחומות, יש לי חופשים במהלך השנה ובעיקר יש לי תנאי פנסיה מסודרים. אני בטוחה שיהיו לי עוד מהמורות וקשיים בדרך, אבל אני נכונה להתעקש על התלמידים שלי ומקווה שמתוך הקשר האישי יקרו דברים טובים".
הכי מפחיד ביום הראשון ללימודים: "שלא אזכור איפה כל כיתה נמצאת. בכל זאת, אני חדשה בבית הספר".
הכי מרגש: "לראות את תלמידי כיתה א' מגיעים בפעם הראשונה לבית הספר. הם עדיין כל כך קטנים ורכים וזה יהיה מרגש מאוד ללוות אותם בדרך החדשה".
המורה שאני מקווה להיות: "כזו שיהיה מספיק ברור מה החוקים והגבולות בכיתה שלה, ובכל זאת שיהיה ברור שאכפת לי מהתלמידים שלי באמת".

"לחנך לאמנות"

ליטל ספיבק, 28, תושבת ירושלים, נשואה
מה אני אלמד? "תולדות האמנות לכיתות י'־י"ב ב'בית אקשטיין' בכפר מלל – בית ספר ליצירה, תרבות ואמנות לליקוי למידה".
איך הגעתי להוראה: "לאורך כל חיי הייתי סוג של מורה לחברים שלי, תמיד עזרתי לאחרים בלימודים. בעצמי מאוד אהבתי את בית הספר ואת המורים ומאוד אהבתי ללמוד. היו לי כל מיני מחשבות לאיזה כיוון לקחת את הלימודים שלי, וכשהתחלתי לחשוב על הוראה, הבנתי שזה באמת המקום שלי. שירתי בגלי צה"ל כעורכת מוזיקלית ואחר כך למדתי תואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית. שנה אחרי שסיימתי את התואר הלכתי לעשות תעודת הוראה במכון כרם בירושלים. במקביל פתחתי את הבלוג 'שיר ותמונה', שמנגיש את תולדות האמנות לקהל הרחב, שזה מצחיק כי מנהלת בית הספר שבו אלמד הכירה את הבלוג ואפילו סיפרה שהיא השתמשה בו לשיעורים".
בחרתי בהוראה כי: "הרגשתי שתחום האמנויות מוזנח במערכת החינוך בישראל, אפילו שיש מספיק מחקרים שיעידו על התרומה הגדולה של אמנויות כמו מוזיקה, תיאטרון, ספרות, אמנות פלסטית, ובמיוחד לליקוי למידה. אני מרגישה שלכל מורה יש שליחות, וכל מורה צריך להיות מחנך. מעבר לרצון שלי לחנך את הדור הבא, אני רוצה לחנך את הדור הבא לאמנות".
מחשבות על מעמד המורים: "מורים חדשים יתקשו להתפרנס אם לא תהיה להם עוד עבודה. אצלי, למשל, חוץ מלהיות מורה אני גם די־ג'יי, ויש בבחירה שלי חשיבה על הצורך המתמיד בהשלמת הכנסה. ברור שזה לא בסדר, כי זה אחד המקצועות הכי חשובים במדינה, אם לא הכי חשוב. אני מחכה לשינוי שיגיע, למרות שיש שיפור עם תוכניות כמו 'אופק חדש' ו'עוז לתמורה'. גם למצוא סטאז' בתחומי הוראה מסוימים זה לא פשוט. אני גרה בירושלים ומצאתי רק בהוד השרון".
הכי מפחיד ביום הראשון ללימודים: "הרושם הראשוני שאייצר. אני יודעת כמה הוא משמעותי ואני רוצה לייצר רושם שהוא חיובי, אבל גם רציני". 
הכי מרגש: "שסוף־סוף אתעסק בתחום שלי, שאני כל כך אוהבת. מאוד הערכתי את המורה שלי לתולדות האמנות, ענת גרטי. היא הייתה השראה כל כך גדולה עבורי, שהלכתי ללמוד את התחום באוניברסיטה. אני מאוד מקווה שהתלמידים שלי יעריכו אותי כמו שאני הערכתי אותה".
המורה שאני מקווה להיות: "מורה שהתלמידים ייהנו בשיעורים שלה וירגישו נינוחים. שיהיה להם מקום בטוח להגיע אלי, להתבטא ולדבר; וכשהם יסתכלו אחורה על הימים של התיכון, הם יזכרו את השיעור הזה לטובה".

"לייצר אינדיבידואליות"

לימאי ברזלי אורן, 29, תושבת תל אביב, נשואה 
מה אני אלמד? "מחנכת כיתה א' בבית הספר 'נופי ים' בתל אביב".
איך הגעתי להוראה: "שירתי במשך חמש שנים כקצינת אבטחת מידע עד שהבנתי שאני רוצה לחזור לעבוד עם אנשים ולא עם מחשבים. בגיל 25 הלכתי להשלים בגרויות ואז נרשמתי ללימודי חינוך בסמינר הקיבוצים. אפילו שימשתי שם כיו"ר אגודת הסטודנטים".
בחרתי בהוראה כי: "לא הסתדרתי בבית הספר, לא סיימתי בגרויות, לא עשיתי כלום. גם אחרי שהתחלתי ללמוד חינוך לא תכננתי להיות מורה. אבל בשנתיים האחרונות כסטודנטית הצטרפתי למאבק על שכר החינוך, על מעמד המורה וכל מיני נושאים חברתיים שעלו באותה תקופה, ואז נפל לי האסימון שאני צריכה להיכנס לכיתה, שזו הזירה הכי משמעותית, שאפשר לייצר בה שינוי חברתי. שינוי של קהילה לומדת, אכפתית, לוקחת חלק. אני באמת מאמינה שחשוב לעצב את החשיבה הזו בגיל צעיר, ושהיא עדיפה על התיקון שמנסים לעשות בגיל מבוגר יותר. מפגש עם המערכת הוא לא תמיד פשוט בנקודה הזאת. לא סתם הגעתי לבית הספר הזה; יש כאן מנהלת עם תפיסת עולם מאוד ליברלית ומאוד מאפשרת, שנותנת מקום לשיח חינוכי וחברתי משמעותי".
מחשבות על מעמד המורים: "צריכה לצאת אמירה חברתית שמבינה שחינוך הוא המקום שבו אנחנו מתעצבים ושמה לה למטרה לשדרג את מה שקורה פה – אם ברמת ההכשרה, שצריכה לעבור ריענון, ואני יודעת שעובדים על זה בימים אלה במשרד החינוך, ואם זה במעמד המורה. הנושא הפעוט הזה של 'למי הכיתה שייכת' חשוב ביותר בעיני. בארצות הברית ובאירופה הכיתה היא של המורה והתלמידים הם אלה שנעים בין כיתה לכיתה. רק בישראל הכיתה היא 'כיתת תלמיד'. אני, שבאה מהחינוך היצירתי, מביאה איתי הרבה אביזרי ספורט, תיאטרון, בובות וספרים, ויש לי רק ארונית אחת. זה אחד האתגרים הכי גדולים שעומדים בפני: איך אני מצליחה להביא את כולי למקום אחד קטן, כשגם מבחינת הציוד אנחנו מוגבלים?".
הכי מפחיד ביום הראשון ללימודים: "שאפנה לילד או ילדה לא בשם שלהם". 
הכי מרגש: "לקחת חלק בעשייה חשובה, עם צוות מדהים ומחבק. מרגשים אותי החיוכים של הילדים והילדות ומרגשת בכלל כל ההתנסות הראשונית".
המורה שאני מקווה להיות: "אני מקווה להיות 24 מורות שונות ל־24 ילדים. מאוד חשוב לי להצליח לייצר אינדיבידואליות בתוך למידה קבוצתית. אני רוצה להיות מורה שנותנת כלים ללמידה, ולא נותנת את הידע. בעולם שבו כל ילד יכול לשלוף עכשיו סמארטפון ולדעת הרבה יותר ממני, זה לא התפקיד שלי. התפקיד שלי זה לעזור להם ללמוד לחשוב, להיות יצירתיים".