בימים אלה של לפני החגים, כשהתחושה המשפחתית עוטפת אותנו, חלק מאיתנו מתמלאים בתחושות געגוע לבן משפחה או לחבר ילדות שאבד איתו הקשר, או לאהוב נעורים שלפתע פתאום קפץ למחשבותינו. אומנם בשנים האחרונות הפכה הרשת החברתית לכלי חשוב באיתור אלו שעקבותיהם אבדו לפני שנים, אבל ישנם מקרים שבהם גם פייסבוק לא מצליח להיות לעזר.
כמו צופית גרנט, שבסדרה "אבודים" מאחדת בין קרובי משפחה שהקשר ביניהם נותק לפני שנים, גם מיכל ואקנין מאשדוד אמונה על פתרון סוגיות אישיות סבוכות.
בגיל 72, ואקנין לא נראית כמו בלש פרטי. "לפעמים החיצוניות מטעה. אני בעצם שרלוק הולמס, צריך להיזהר ממני", היא צוחקת. "כשראיתי את 'אבודים', הרגשתי לפעמים כאילו אני עצמי נמצאת שם. הייתי חושבת שהנה, מהפינה הצנועה שלי גם אני מגיעה לתוצאות, אבל בלי רייטינג".
היא נולדה באלג'יר. בגיל 12 עברה לצרפת, ובשנת 1969 עלתה ארצה, התיישבה באשדוד והחלה את עבודתה במשרד הקליטה. "שפת האם שלי היא צרפתית, אבל למדתי גם רוסית, אז קלטתי את כל העליות שהגיעו לעיר", היא אומרת. "עד היום בעלי נמנע לצאת איתי להליכות ברגל באשדוד, כי כל שנייה אני צריכה לעצור ולהגיד שלום למישהו".
לעיסוק באיתור קרובים בהתנדבות היא הגיעה ממש במקרה. "בשנת 1981, במסגרת עבודתי במשרד הקליטה, פנה אלי גבר שעלה מרומניה וביקש שאעזור לו לאתר את אחיו שעלה ארצה ב־1948. בהתחלה הם היו בקשר, אבל אז הוא נותק להמון שנים. הדבר היחיד שהוא ידע על אחיו זה שהיה עיתונאי. עלה לי רעיון להתקשר לבית סוקולוב, והם סייעו לי למצוא את האח הזה בטירת הכרמל. ככה האחים נפגשו אחרי שלא ראו זה את זה 40 שנה".
"נכון, אבל בואי אספר לך על מקרה שטיפלתי בו לא מזמן. פנתה אלי אישה בת 48 שחיפשה את אביה הביולוגי. מקרים מסוג זה הם הכי קשים לאיתור. אמה נכנסה להריון בעודה רווקה, ואחרי שהיא נולדה, האם התחתנה עם מישהו אחר. האישה חשבה שבעלה של אמה הוא אביה, ורק בסביבות גיל 30 הסוד יצא החוצה. כל מה שהאישה ידעה על אביה הביולוגי זה את שמו, בערך את גילו, שהוא נולד באלג'יר ושבאיזשהו שלב עלה ארצה".
ואקנין עוסקת באיתור קרובים ומכרים כ־30 שנה, הרבה לפני עידן הפייסבוק ומנוע החיפוש של גוגל. היא הסתמכה בעיקר על חושיה החדים ועל קשרים ענפים עם קהילות יהודיות בחו"ל. לדבריה, במהלך השנים טיפלה בכ־1,000 מקרים, שבחלקם הגדול הצליחה לסייע. "אחד המקרים שלא הצלחתי לעזור בהם, אבל אני עוד לא מוותרת עליו, הוא של אישה בת 60 ממזכרת בתיה", היא מספרת. "האישה הזאת מחפשת את אחותה למחצה שנולדה מאביה שהתחתן בשנית. בכל מקום שאני נמצאת אני מפעילה קשרים כדי לנסות לעזור לה, ואני מקווה שבסופו של דבר אצליח".
מזה כארבע שנים ואקנין עוסקת בנושא חיפוש קרובים בפורטל האינטרנט לגיל השלישי "מוטק'ה". "מתי לרוב מתחילים לחפש אנשים?", היא אומרת, "כשאנחנו מתבגרים וכבר פנויים יחסית. אז מתחילים להיזכר בכל מיני אנשים מהילדות, מהנערות, מהצבא".
"אני אישה של נתינה. אני אוהבת לעשות טוב לאנשים, לגרום להם שמחה ואושר".
"לא אשכח בחורה בת 33 שפנתה אלי כדי שאחפש את אביה. כשהיא הייתה בת 4 הוא עזב את אמה ונעלם מחייהן. היא אמרה לי לחפש אותו בבלגיה או בגרמניה. דרך אתר חיפוש באינטרנט גיליתי שהאבא היה חי בלונדון ושהוא כבר נפטר. יצרתי קשר עם שלוש קהילות יהודיות בלונדון, וקיבלתי את הפרטים לגבי מקום הקבורה שלו ואת שם האישה שליוותה אותו בקבורה. מצאנו את האישה הזאת בפייסבוק. ממש לאחרונה הבחורה כתבה לה, אבל עוד לא קיבלה ממנה תשובה. הבחורה לא רוצה כסף או ירושה, אלא רק לראות כמה תמונות של אביה, כדי להראות אותן לילדים שלה. היא הייתה מאוד עצובה שהוא נפטר, אבל לפחות היא סגרה מעגל. עכשיו היא רוצה לנסוע לקבר שלו".
בסיפור נוסף שוואקנין הייתה אמונה עליו כיכב גבר בן 75 מחולון שחיפש את אחיו למחצה, שרק לאחרונה בכלל נודע לו על קיומו. "מצאתי את האח הזה בראשון לציון", מספרת ואקנין, "ולפני כשנתיים בסוכות עשינו מפגש משותף אצל האח המבוגר. כיום האחים לא עוזבים זה את זה ומנסים להשלים את כל התקופה שהלכה לאיבוד".
שריד של תקווה לדברי ואקנין, בכל שנה, כחודש לפני יום השואה, כמות הפניות אליה גדלה. "אנשים רוצים לקבל מידע, עדיין מחפשים שריד של תקווה. למשל, אישה בת 60 מכרמיאל שנולדה בארץ והוריה היו ניצולי שואה שנולדו בפולין. היא חיפשה את אחותה של אמה. האחות הייתה אמורה להיות כבר בסביבות גיל 90 ולא ידעו מה עלה בגורלה. בסופו של דבר מצאתי את האישה דרך אחד הילדים שלה שחי בצרפת, ויצא להן לשוחח. ניצולת שואה אחרת חיפשה את בת הדודה שלה, שהצלחתי למצוא בארגנטינה. לפני כחצי שנה הן נפגשו".
למלאכת האיתור מקדישה ואקנין כחמש־שש שעות ביום. "מזל שאני שומרת שבת, אז לפחות יום אחד אני מנותקת מזה", היא מחייכת. אגב, בתור תחביב היא מקשיבה קבוע למדור לחיפוש קרובים ברשת א' עם איזי מן, ואם עולה בידיה, אז גם משתדלת לסייע.
הרוב המוחלט של הפונים לוואקנין מנסים לאתר אנשים הקרובים ללבם, אך היא נתקלה גם בסיפור מיוחד, שבו לא ניסו לאתר בן אדם, אלא כפית. "פנתה אלי אישה שאמה ברחה מפולין ממש בתחילת המלחמה", היא מספרת. "לאמה הייתה מסעדה, והיא הספיקה לקחת איתה כמה דברים קטנים וביניהם כפית. הבת שמרה על הכפית הזאת אצלה בבית. יום אחד היא עברה בהוד השרון וראתה גלריה עם תערוכה של המון כפיות מרחבי העולם. הבת נידבה את הכפית לתערוכה, ואחרי שעבר זמן רב היא נזכרה שלא אספה את הכפית בחזרה. היא הלכה לגלריה, אבל גילתה שהיא כבר לא קיימת. ואז היא פנתה אלי. מצאתי מישהו שידע הכל על בעלי הגלריה, והוא נתן לי טלפונים של ילדיהם. הצלחתי להגיע לאחת הבנות של בעלי הגלריה, ונודע לי שהכל נמכר במכירה פומבית ואין להם מושג למי זה נמכר. למרות שבסופו של דבר אותה הכפית לא נמצאה, המסר שלי לאנשים הוא לא לאבד תקווה. תמיד לנסות למצוא, כדי לא לחיות עם ההרגשה שלא עשית מספיק כדי לדעת".
התרעות פיקוד העורף