עדיין אותו ההר: בחזרה לרגעי האימה של מבצע קינוח

המילים שהקדיש אלתרמן לבתו תרצה אתר, אז זמרת בלהקת גייסות השריון, מלווה את יהודה (יודק'ה) פלד כבר שנים רבות. עוד כשהיה מפקד מחלקה צעיר בסיירת גולני ליוו אותו מילות השיר, שהפך לקלאסיקה ישראלית ומושמע בימי הזיכרון לחללי צה"ל. פלד זוכר בבהירות את ליל 16 במרץ 1962, אז ישב באוטובוס שהסיע את לוחמי הסיירת הדרוכים לקראת פעולת תגמול נגד הסורים  במוצב נוקייב שליד הכנרת. פלד וחבריו הקשיבו בדממה לנעימה שמילאה את חלל הרכב ותיארה כיצד תמימותו המוחלטת של אליפלט הופכת בשדה הקרב לגבורה עילאית, עד למותו הבלתי נמנע. כשהשיר עדיין מתנגן בראשו השתתף פלד בפעולה ההרואית, "מבצע סנונית", שהוכתרה בהצלחה, ובמהלכה נפצע באורח קשה בגבו. 
 

באוקטובר 1973, בתחילתה של מלחמת יום הכיפורים, פלד נזכר שוב ברגעי הפציעה ההיא. הוא שימש אז כמפקד גדוד 51 של גולני ועשה את דרכו בהסעה צבאית לכיוון יער אודם ברמת הגולן. בדרך שוב התנגן השיר "אליפלט". "כששמעתי את המילים הייתה לי תחושה פנימית חזקה שאני עומד בפני מלחמה קשה", אומר פלד בראיון נדיר, עם ציון 42 שנים למלחמה. "ידעתי שאפצע בקרב, אבל ידעתי גם שאשאר בחיים". 
 

קרב הבלימה של גדוד 51 במלחמת יום הכיפורים היה עקוב מדם. לאחר שמוצב החרמון נפל בידי הסורים כבר ביום הראשון למלחמה, היה ברור כי יש לכבוש מחדש את הנקודה האסטרטגית, החולשת על רמת הגולן ופאתי דמשק ומשקיפה על קו הגבול עם סוריה ולבנון. בסיומה של המלחמה, רגע לפני שהסכמי הפסקת האש נכנסו לתוקף, יצא הגדוד למשימה שתכליתה לכבוש מחדש את "העיניים של המדינה". לפעולה ניתן השם מבצע קינוח, אף ששום דבר במערכה המורכבת הזאת לא היה מתוק. הלוחמים הסתערו קדימה, חשפו עצמם לצלפים הסורים שהתחפרו היטב וניהלו קרב עיקש למרות החוסר במודיעין עדכני והנחיתות המספרית. מבצע קינוח הפך למיתוס המתאר גבורה ומסירות נפש של החיילים הפשוטים, שנאחזו בציפורניהם בזיזי הסלעים וכבשו מחדש את ההר. הלוחמים לא עצרו גם כאשר מרבית מפקדיהם נהרגו או נפצעו, ביניהם המג"ד פלד, שנורה שוב בגבו. באופן ציני, איבד גדוד 51 במלחמת יום הכיפורים 51 לוחמים. 
 

השבוע חזר פלד אל ההר כדי לפגוש את מג"ד 51 הנוכחי, סא"ל ישראל פרידלר, שסיים בימים האחרונים פעילות שוטפת בחרמון. ממרומי 75 שנותיו פלד טיפס בקלילות אל מוצב "ישראלי", שסביבו הסתתרו הלוחמים הסורים, בחן את העמדות המבוטנות ואת התעלות המבצעיות, סקר את האנטנות ואת המכשירים האלקטרוניים המתקדמים והעביר מורשת קרב למפקדים בגזרה. אף על פי שחלפו יותר מארבעה עשורים, פלד אינו מהסס עד היום למתוח ביקורת על חיילי המוצב שנכנעו לסורים ביום הראשון למלחמה ללא קרב ועל מפקדי העבר של צה"ל, שדחו את תוכניתו לכבוש את ההר מכיוון סוריה ולא מהצד של ישראל. 
 

כוחות ישראלים לאחר כיבוש מוצב החרמון. צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון

"זאת לא הפעם הראשונה שלי בחרמון מאז המלחמה, ואני משתדל לעשות את מסלול הקרב ביחד עם המתגייסים הטריים של גולני שלוש פעמים בשנה. הסיבה שהגעתי היא החיילים שלי שנהרגו כאן בין הסלעים. זה לכבודם. הם אלה שהמשיכו בכל מחיר". 

יודק'ה פלד נולד וגדל בקיבוץ יגור, שעם מייסדיו נמנו הוריו, פנחס ושיינדל. אף שב־1960 שכל את אחיו הבכור, יאיר, מפקד סיירת צנחנים שנרצח על ידי בדואים בקרבת הגבול עם מצרים, התגייס פלד חודש אחר כך לסיירת גולני. לאחר שירות סדיר הוא השתחרר מצה"ל, אולם בשנת 1970 חזר לשירות קבע כדי לשמש כמפקד הסיירת. ב־4 באוקטובר 1973, יומיים בטרם פרצה מלחמת יום הכיפורים, מונה פלד למפקד גדוד 51. "הגעתי לבסיס ביום חמישי אחר הצהריים ולמעשה לא הספקתי להכיר את החיילים, כי פחות מ־24 שעות אחר כך פרצה המלחמה", משחזר פלד את השעות האחרונות שבהן כל חיילי הגדוד היו עדיין בחיים.

"הספקתי לשוחח עם המפקדים וקבעתי כי ביום שישי, למחרת, יתקיים מסדר יציאה לחופשה בארבע בבוקר. למגרש הגיעו רק שליש מהחיילים, וקבעתי מסדר נוסף לשמונה בבוקר. אלא ששעה וחצי לפני כן הוכרזה כוננות. מפקד החטיבה, אמיר דרורי, ביקש שניפגש בשעה שתיים בצהריים בראש פינה, והגעתי עם מפקד סיירת גולני, שמריהו ויניק, רבע שעה מוקדם יותר. מרחוק ראינו כיצד רמת הגולן מתכסה בענן אפור. הבנו שהחל יום קרב, אבל לא הפנמנו שזאת תחילתה של מלחמה". 
 

באותו יום, 6 באוקטובר, נחתו כוחות קומנדו וגדוד צנחנים סורי על החרמון. במוצב שהיה בבנייה שהו כמעט 60 חיילים, 13 לוחמים מגולני והשאר ממודיעין ומחיל האוויר. התפיסה שרווחה אז במערכת הביטחון היא שהחרמון הוא מבצר, ולפיכך מרבית הנוכחים במתחם לא נשאו נשק. הסורים הופתעו מהקלות שבה כבשו את המוצב, וכוחות הקומנדו הסורי הרגו 13 חיילים, ו־31 נלקחו בשבי. 16 חיילים הצליחו להימלט ולהגיע אל המפקדה שהתמקמה בכפר הדרוזי מג'דל שמס. בשעה ארבע אחר הצהריים נותק הקשר עם המוצב "ישראלי", ודגל סוריה הונף מעליו. מאותו רגע חשבו בגולני רק על נקמה והחזרת החרמון לידי ישראל. כעבור יומיים נשלח כוח גולני במטרה לכבוש מחדש את ההר, אולם התכנון החפוז והמחסור במידע הובילו לכישלון המשימה. 25 חיילים איבדו את חייהם, בהם מג"ד 17, דובי דרור. בגולני התקשו לעכל את התבוסה וביקשו צ'אנס נוסף. 
 

"אני לא קורא למה שהיה כאן מוצב", אומר כעת פלד בטון מריר. "זה היה פשוט 'ישראלי'. לא היו עמדות ירי או תעלות לחימה או מקום להתגונן, בגלל התפיסה המוטעית שהחרמון אינו יעד סורי. אומנם היו כאן לוחמים, אבל הרוב היו רק לובשי מדים, שחלקם אפילו לא ניסו להשיב אש". 
 

בצה"ל ויתרו זמנית על החרמון, ובינתיים נכנס גדוד 51 למובלעת הסורית שלמרגלות החרמון והתיישב בכפר חארפה. העובדה שההר היה בידי האויב לא נתנה לפלד מנוח. ביחד עם מפקד הסיירת ויניק, רקמו השניים תוכנית חדשה שנועדה לאגף את הקומנדו הסורי ממזרח. "צפינו על החרמון מחארפה ולא ראינו פעילות", מספר פלד. "עברנו לכפר חאד'ר, בסמוך לגבול עם ישראל, בהנחה שנידרש לנסות שוב לכבוש את החרמון. לאחר תרגולת עם החיילים הגענו למסקנה שזה אפשרי. קיבלנו את אישור המח"ט דרורי לפעולה, אבל בפיקוד צפון הוחלט על תוכנית אחרת, שלפיה גולני יתקוף את הסורים ממערב ולא כפי שתכננו". כך, בלילה של 21 באוקטובר, יצא לדרך מבצע קינוח, שקיבל את שמו מאחר שהיה לפעולה האחרונה במלחמה. 
 

יודק'ה פלד מדריך חיילים באתר הקרב. צילום דובר צה"ל

הקרב על כיבוש רכס החרמון היה משולב. חטיבת הצנחנים נשלחה לעבר החרמון הסורי, ובתוך זמן קצר כבשה אותו כמעט ללא התנגדות. סיירת מטכ"ל נשלחה לגבעת מצפה שלגים במזרח, ואילו על לוחמי גולני הוטל לכבוש את מוצב "ישראלי". הטעות הראשונה הייתה ההנחה שהסורים שוהים בתוך המוצב ולא על מורדות גבעה 16, המערבית יותר. לפי התוכנית הפיקודית, היה על הלוחמים לנוע מאזור מג'דל שמס לעבר הציר הנקרא כיום מעלה גולני, לחצות את גבעה 16 ומשם להגיע אל המוצב כדי לתלות על ראש התורן את דגל גולני ודגל המדינה.

לביצוע מבצע קינוח הקצתה גולני את גדוד 51 של פלד, את הסיירת בפיקודו של ויניק, את גדוד 8 בפיקודו של דוד כץ, וכן זחל"מים ומחלקת טנקים. בצהרי 21 באוקטובר רוכזו כל הכוחות ביער אודם, ליד הכפר הדרוזי מסעדה, ובשעות החשכה הם התקדמו לעבר השטח ההררי המורכב. העלייה התלולה, רווית הטרשים והסלעים הגדולים, הייתה מפרכת ונמשכה זמן רב. הלוחמים לא שיערו כי הקומנדו הסורי אורב להם על חלקה העליון של צלע ההר. בסביבות השעה שתיים וחצי לפנות בוקר הוטחה בגולני אש תופת מדויקת מטווח קצר, ומי שניסה להרים את ראשו מעבר לסלעים נורה מיד. הכאוס שלט בגזרה.

זעקות הפצועים התערבבו בהמולת הירי. כל ניסיון לחלצם נתקל בהתנגדות עזה. שניים ממפקדי הפלוגות נהרגו, וכך גם חלק ממפקדי המחלקות. כשעתיים וחצי לאחר תחילת הקרב נפצע המח"ט דרורי בחזהו. הוא ניסה לקרוא לפלד בקשר בלי לדעת כי באותן שניות נפגע גם המג"ד. את הפיקוד על שרידי גדוד 51 תפס קצין האג"ם החטיבתי, יואב גולן. למרות מחיר הדמים ואף שנותרו כמעט ללא מפקדים, המשיכו הלוחמים את הקרב בנחישות יוצאת דופן, ולקראת השעה שש וחצי בבוקר נחלשה האש הסורית. העקשנות של לוחמי גולני השתלמה, והאויב נסוג לכיוון המדרונות הצפוניים של החרמון. דקות ספורות לאחר שהגיעו למוצב "ישראלי" הונפו שני הדגלים. את ההודעה ברשת הקשר, שנשמעה בשעה 10:38, לא ישכח כל מי שלחם על החרמון ונותר בחיים. "האזינו תחנות כל העולם, החרמון בידי גולני", הודיע רס"ן כץ. בקרב נהרג גם מפקד הסיירת ויניק.

לא קל לקרוא את תחושותיו של פלד. הוא עמד בשבוע שעבר על הרמפה של מוצב "ישראלי" לצד סא"ל פרידלר, על ראשו כובע לבן ועיניו נחבאות מאחורי משקפיים כהים. לרגע הוא מתמסר לרוח החזקה והקרירה הנושבת על הפסגה ומביט לעבר המובלעת הסורית הלוהטת מחום. מלמעלה נראים כנושקים זה לזה הכפר מג'דל שמס, "גבעת הצעקות" הידועה והכפר הדרוזי חאד'ר, שממוקם בחלק הסורי של הר החרמון ועלה בחודשים האחרונים לכותרות בעקבות כיתורו על ידי כוחות המורדים, החשש של תושבי הכפר לחייהם והקריאות של הדרוזים בישראל לספחו למדינה. את תחושת הרוגע מפר רעש הפגזות חזק המלווה בירי כלי נשק, שמזכיר כי מעבר לגבול מתרחשת כבר כמה שנים מלחמת אזרחים בין תומכי הנשיא הסורי באשר אסד ובין המורדים במשטרו. 

"זה תלוי באופי של האדם, ואלי לא חוזרות אותן תחושות. אני בעיקר חושב מדוע פרצה המלחמה ולמה היה הכרחי שנתקוף דווקא ממערב את גבעה 16, בדרכנו למוצב 'ישראלי'. לצערי אלו שאלות ללא תשובות. במלחמה אין אפשרות לשאול מה היה קורה אחרת. עשינו מה שהורו לנו. באופן אישי חשבתי אחרת. התוצאה הייתה קשה. לא היה מודיעין על הכוח הסורי, לא היו בידינו תצלומי אוויר של החרמון מלמעלה, וחוץ ממני אף חייל מהגדוד לא היה בעבר על החרמון. בנוסף, ליל 21 באוקטובר 1973 היה חשוך וללא ירח. אז לא היו אמצעים לראיית לילה, וכל לוחם יכול היה לראות בקושי מטר קדימה". 
 

מראהו כיום של מוצב "ישראלי", המשמש לתצפית ולהאזנה, אינו מזכיר ולו במעט את העמדה החשופה שהייתה על ההר במהלך מלחמת יום הכיפורים. אנטנות אימתניות מקיפות את המתחם מכל כיוון, ומסביבן מתחמי ירי ממוגנים ומערכת תעלות ממוגנת ומסועפת, חלקן תת־קרקעיות. מהמוצב הוותיק נותרו רק עמדת פח קטנטנה שאינה בשימוש וקיר עשוי אבני בזלת שחורות, המוקפות ברשת מתכת. פלד מבקש לכנס את 30 הקצינים, שהגיעו לשמוע את סיפור הקרב, על גבעה 16. הוא עומד על רמפת בטון, החותמת את המדרון התלול שעליו טיפס לפני 42 שנה, וגבו פונה לכיוון מג'דל שמס. 
 

"קרב החרמון שבו השתתף יודק'ה הוא אחד ממורשות הקרב המרכזיות והמשפיעות ביותר על הגדוד", אומר המג"ד פרידלר. "כל חייל שמתגייס לגולני מגיע למורדות האלו כבר בחודש הראשון לאחר הגיוס וחוצה אותם במסע המשמעותי הראשון לקבלת תג הכתף של החטיבה. אנחנו מלמדים את החיילים על כושר ההתמדה ועל לוחמי יום הכיפורים שהמשיכו גם כאשר המפקדים נפגעו. אמנם מאז האתגרים הם אחרים וגם האויב השתנה, אבל הנחישות וערכי הלחימה נשארו כפי שהיו". 
 

סא"ל פרידלר מספר על ההתרגשות שאחזה בגדוד לפני ארבעה חודשים, כאשר התברר כי יעלו לתפוס קו בחרמון. הוא הזמין את הלוחמים הוותיקים לערב יחידתי, וכעבור כמה ימים שחזר עם המפקדים בגדוד את מסלול הקרב. "למרות שכולנו עברנו את המסע כחיילים צעירים, הפעם עשינו את זה בשביל המורשת", מבהיר פרידלר. 
 

מוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים. צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון

פלד מקשיב לדבריו של סא"ל פרידלר ומשתמש במושג "תותחי נברון" כדי לתאר את הקרב, אף שלא ברור עד כמה מכירים המפקדים הצעירים את הספר בשם זה של אליסטר מקלין, שהפך למשל ליעד אימתני שכיבושו כרוך בדבקות במטרה ובסיכון רב. הוא מוסיף כי טיפס על גבעה 16 פעמים רבות לאחר המלחמה, בעיקר כשהוא מלווה את החיילים הצעירים במסע התג או כאשר הוא מוזמן לאחת המכינות הקדם־צבאיות.

אלא שהטיפוס שהשאיר עליו את הרושם הגדול ביותר היה ביולי 1974, זמן קצר לאחר הסכמי הפרדת הכוחות שנחתמו בין ישראל לסוריה. "החלטנו בגדוד להביא לכאן את המשפחות השכולות, מאחר שחלקן התקשה לקבל את העובדה שהבן נהרג", אומר פלד, ולראשונה קולו רועד. "לכל משפחה הצמדנו לוחם שנותר בחיים במטרה שיסביר לבני  המשפחה מהיכן הם עלו, היכן נתקלו, ויצביע על המקום שבו נהרג בנם. היו המון רגעים קשים של בכי, אבל במוחי נחרת אח בכור של אחד החללים שהגיע לבדו. כשהראו לו את המקום שבו נהרג אחיו, הוא התיישב על הקרקע ובמשך כמה דקות נגע באדמה. ראיתי אותו מזיז אבן ופתאום פורץ בבכי נוראי. הוא ראה משהו מנצנץ, והסתבר שזה היה צרור מפתחות הבית של אחיו החלל".

"בוודאי. אני מעריך שהייתי מאבד פחות חיילים, כי היינו מגיעים אל הסורים מאחור. התמונה הייתה יכולה להשתנות גם אם בידי גולני היו תצלומי אוויר, שבהם נראו מספר עמדות סוריות מסביב ל'ישראלי'. רק לאחר המלחמה נודע לי על התצלומים, אבל אלינו הם לא הגיעו משום מה". 

"אני לא חי אותה. אני עומד בפני החיילים כדי שידעו עד כמה אפיינה הדבקות במשימה את החיילים שלי". 

"כאב, ובעיקר אחריות על החיים של הלוחמים שנהרגו".

"החייל בני מסס, שהופיע בערוץ 1 אחרי המלחמה, היטיב לתאר את הסיטואציה. הוא סיפר כי אמרו לו שהחרמון הוא 'העיניים של המדינה', ולא עוצרים עד שמשלימים את מה שהוטל עליך לעשות". 
 

“הלוחמים היום יודעים יותר, מוכשרים יותר ונושאים ציוד לחימה טוב יותר. עם זאת, יש כמה דברים שלא השתנו, כמו רוח היחידה. גולני זה הדבר האמיתי, בלי צבע וטיח”. 
 

“לעולם אסור לנו לנוח על זרי הדפנה, ואני מאמין שצה”ל למד את הלקח. טעות עושים פעם אחת, ומי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין”.