את התפילה המרגשת בחיי לא נשאתי שם, אלא בבית הכנסת בטיקוצ'ין פולניה, שאליו נקלעתי פעם לבד, מוקף בתמונותיה ורוחותיה של קהילה שלמה שנכחדה. קראתי שם קדיש שהדהד בין הקירות הריקים. קראתי ובכיתי. את התפילה החשובה בחיי נשאתי בבית הכנסת של הרב אנסבכר ברחוב בן יהודה בתל אביב, שם עליתי לתורה בבר מצווה שלי.
אני גם זוכרת איך הבאנו את כלי הפסח כדי להגעיל אותם בדוד מים רותחים לקראת החג, איך היינו מתחרים מי יאסוף יותר סוכריות שהנשים זרקו מלמעלה על בני המצווה, ואיך גם הילדות תמה לה פתאום כשלמדתי בגיל מסוים שיותר אני לא יכולה להיכנס עם אבא, שהיה גאה במקום השמור שלו בבית הכנסת ליד כותל המזרח, אלא רק עם אמא לעזרת נשים.
בית הכנסת של ילדותי סימל עבורי את הבית המשותף שלנו, שבו גרנו חרדים, דתיים־לאומיים, מסורתיים וחילונים, ושמאז התפרק לשכונות ולערים נפרדות. בבית הכנסת שאליו אני הולכת היום בכיפור, יש כבר פחות ילדים שמשחקים בחצר. את היהדות אנחנו צריכים לשמר כמו פעם, כשכל אחד מתחבר אליה בדרכו".
כשרועי בני קרא בתורה את פרשת 'בֹּא' והניח תפילין, ביום שני ג' בשבט תשס"ז, התרגשתי בכל גופי, ונפשי יצאה אליו ואל המעמד, כאילו כל החיים כולם התנקזו למעמד המיוחד הזה, שהוא אומנם פרטי שלנו, אך מחבר את רועי ואותנו לכל עם ישראל ולקב"ה. אני לא אדם מסורתי או דתי, אך בית כנסת פתוח בפני כל יהודי באשר הוא ומכנס את כולנו יחד. בית כנסת הוא בית התפילה היהודי, הוא חלק מההוויה היהודית, וככזה הוא טומן בחובו את כל המשאלות, הבקשות, התחינות, הכמיהות והחלומות שלנו. בית הכנסת בית יהודה תמיד היה ויהיה לי כבית, ולנצח אשוב ואשאב ממנו כוח, עוצמה וקדושה".
גדלתי בעיר יבנה, מקום שבו רוב האנשים מכירים האחד את השני. ביום כיפור היינו נפגשים כולם – משפחות, הורים וילדים בכל הגילים סמוך לבית הכנסת, השוכן ברחוב שדרות ירושלים.
התרעות פיקוד העורף