מימי חודש מרץ נודע לעופר כהן, בעל מעבדת צילום, כי ארגז ובו תשלילים וסרטונים ישנים שמור ב"בית יאיר", מוזיאון הלח"י בתל אביב. כהן מסוגל לטרוף שלושה ארגזים כאלה לארוחת בוקר, לו רק היה מי שיגישם לשולחנו. זה שנים שהוא מקדיש את הידע שלו, הסקרנות שאינה יודעת שובע והאמצעים הטכנולוגיים שברשותו להצלה ולשיקום של חומרים מצולמים ישנים.
עופר כהן סבור כי נוסף לצלם יחזקאל אמיר, חלק מן הפריטים שייכים לישראל נתח (בן ייטח), צלם של ההגנה, שפעל כמרגל בשורות הערבים במלחמת העצמאות. נתח נולד בעכו אבל גדל בדמשק, ושם רכש את הערבית המצוינת שבפיו. הוא התחזה לצלם עיתונות, הוחדר לשורות הלוחמים הערבים ופעל כצלם–מרגל בירושלים וסביבותיה.
“הגיעו לכאן דגימות מכל פורמט צילום שבו נעשה שימוש ב–120 השנים האחרונות", מספר עופר כהן, “הפריט הכי ישן נעשה ב–1889. זה סרט נע, 16 מ"מ, שצולם במקדש בהאי ומתעד ביקור של אישיות כלשהי בת העדה, כנראה בהודו. אנחנו משקמים צילומי סטילס על זכוכית, סרטי 35 מ"מ, סרטי 9.5 מ"מ, וכל מיני פורמטים מיוחדים. אנשים שומעים ומגיעים אלי. אנחנו לא מבצעים כאן עבודה טכנית בלבד, אלא גם חיבורים אנושיים".
“מישהו הביא לכאן סרט המתעד את חתונת הוריו בשנת 1949 ברעננה", מספר כהן, “בסוף הסרט גילינו שהיה לו חלק שני: קטעים ביתיים שהם תיעדו לאחר שנה או שנתיים שאיש לא ידע שהם קיימים. רואים שם את הבן, זה שהביא את הסרט, בשנת חייו הראשונה. רק אז הוא גילה את דבר קיומו של התיעוד".
“טוב שהיו אנשים שהיה להם שכל לתעד", הוא מוסיף, “בטקסט או בקלטות אפשר לבלף. בתמונות לא, זה אמיתי. אם אתה רואה את לאה פריזנט או את יעקב גרנק שנה או שנתיים לפני שנהרגו, אתה יודע שהיו כאלה ושהם פעלו".
“מתקשרים אנשים ומבקשים לראות את הסרטים האלה", אומר כהן, “ולאחר זמן מה אתה מזהה שמדובר בנפגע מלחמה. יש מהם כאלה שצופים בזה באדיקות, וזה עושה להם טוב".
“ייתכן, אנחנו הרי בדקה ה–90. אנשי דור תש"ח הולכים ומתמעטים. משום כך החזון שלי הוא לאסוף חומר רב ככל האפשר. ההיבט הוויזואלי מגרה את החושים. הריאות שלי מתנפחות כשאני שומע, בעיקר מצעירים, שפתחתי להם צוהר למה שקרה בהיסטוריה. כל מי שיש לו אוצרות כאלה בבוידעם, שלא יתמהמה ויביא אותם לכאן. השנים פוגמות בתשלילים או בפילמים, ולעתים גורמות נזק בלתי הפיך".
התרעות פיקוד העורף