שנכנסים לסוכה של משפחת קירשנבוים ביישוב חשמונאים, שמצפון למודיעין, בולטת במיוחד דמות אחת: הבן מיכה, אשר תמונותיו מתנוססות על הקירות. הגיטרה שלו, אחת מאוסף רחב, מונחת בפינה, ולצדה ספרי שירים פרי עטו. “כל הבית שלנו מנגן, אבל הוא היה מוזיקאי מחונן במיוחד. השירים שהוא השאיר אחריו מאוד חריפים, הוא היה ילד שנון”, מספרת האם תמר, שעדיין מתקשה להשלים עם מותו הפתאומי של בנה בט”ו בשבט האחרון, כשהוא רק בן 23.
חמישה ימים ישבו בני המשפחה ליד מיטתו, עד שהגיעה הבשורה המרה על מותו. “הוא היה בין חיים למוות”, נזכרת תמר. “הגענו למחלקת הטיפול הנמרץ בבית החולים קפלן. הוא היה מורדם ומונשם, אבל יחד איתו שרנו את מזמורי שבת המלכה, וזה גרם לנו להרגיש שהוא נפרד בצורה טובה. במקום החרדות מילאנו את החדר במוזיקה ובשירים שהוא אהב”.
כשאחד הילדים נכנס לסוכה ומכריז שהאורחים מגיעים, תמר יוצאת להמתין בפתח הבית עם שאר בני המשפחה. “שתי המשפחות מגיעות יחד מאזור הצפון”, היא מספרת. “ביום הבחירות, כחודש אחרי שמיכה נפטר, לאחר שהצבעתי החלטתי לקחת רכבת ממודיעין לנהריה, סתם, לבד. אף פעם לא נסעתי לשם, וסתם טיילתי בעיר. כולם שאלו אותי מה קרה ולא הייתה לי תשובה. זה היה פשוט דחף. כשהכרתי את המשפחות הבנתי ששתיהן גרות באזור, לא רחוק זו מזו, והן עשו את הדרך ההפוכה למרכז כשעברו את ההשתלות. בדיעבד הבנתי שכנראה חיפשתי את הקרבה אל מה שנותר ממיכה”.
חודשיים לאחר מכן הגיע הטלפון המרגש. “התקשרו משיבא ואמרו שמצאו תורם”, מספר ואסף. “קיבלתי את הבשורה בדמעות וישר הודעתי לכל המשפחה”.
“יש לנו חברים יהודים ואנחנו רגילים לאורח חייהם כבר”, מספר האב אבו אל־עבד. “בהתחלה השונות הייתה לנו מוזרה, אבל מהר מאוד הבנו שמדובר במשפחה ערכית ומדהימה”, מודה תמר. כבר בשיחת הטלפון הראשונה אבו אל־עבד שאל אותי אם אני מכירה את משה, כי הם הבנים של חותנו יתרו, וזה מיד גישר על הפער”.
ד"ר תמר אשכנזי
התרעות פיקוד העורף