ב18 באוקטובר 90', החודש לפני בדיוק חצי יובל שנים, המדינה יצאה מגדרה. "האופנובנק נתפס!", חגגו הכותרות. "באותו יום לא תכננתי לבצע מעשה שוד כלשהו", טוען כעת רוני ליבוביץ בדירתו בגבעתיים.
"יצאתי מהבית בהרצליה רכוב על אופנוע המוטוגוצ'י שלי, ששימש לי גם כפסיכולוג לעת מצוא. השתוללתי איתו בחולות שליד שפת הים כמו ילד קטן. אף פעם לא השתמשתי בסמים. אני לא שותה אלכוהול. הייתי מוכרח להתפרק איכשהו ממה שעבר עלי באותם חודשים. כשהתעייפתי, במקום לחזור הביתה, במרחק של דקות, מצאתי את עצמי דוהר כמו משוגע, וכסוס שחוזר לאורווה התקרבתי לבית שבו גדלתי ברמת גן. הייתי הרוס מעייפות ועצרתי לנוח בדרום גבעתיים, עם הקסדה עלי וכשהמנוע היה בפעולה".
ליבוביץ המזוקן, איש שיחה מרתק ושובה לב, מביט באומץ אל עברו. "נגיד שאז לא היו תופסים אותי", הוא מעיר. "הרי ידוע שסוף גנב לתלייה. בסופו של דבר כולם נתפסים. ואם הייתי מחזיק עוד קצת מעמד, אין לי מושג איך הייתי ממשיך בחיים המוזרים דאז – בבוקר אדם ישר מהקהילה, איש משפחה לדוגמה, בצהריים שודד בנקים, לא פחות ולא יותר, ובערב אחד מהחבר'ה. כמה אפשר? נמאס לי! לא רציתי יותר את המשחק".
"הייתי בהלם מוחלט. בבת אחת קלטתי שנפלתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. עד אז לא חסר לי כלום. חייתי מצוין. הפרסומים ששדדתי בגלל חובות היו בלוף אחד גדול. לפתע הבן אדם באזיקים. הרגשתי מושפל. החופש נלקח ממני".
באותה תקופה נשא לאשה את איריס, חברתו, ונולד להם בנם יחידם, ליאל. אחרי הצבא השלים בגרויות, למד באוניברסיטה מדעי המדינה לתואר ראשון וניסה להשתלב בעסקים המשפחתיים. "כאן אולי נזרעו זרעי הפורענות", הוא משער. "יש לי משפחה מורחבת נהדרת, אבל מרבה נכסים מרבה דאגה. בנושאים כלכליים היה אצלנו הרבה ריב ומדון, גם אם כסף לא היה חסר מעולם".
"זעזעתי! יום אחד עברה לי המחשבה לשדוד בנק, אולי בגלל שזה אייקון המזוהה בתודעה כזרוע שלטונית. 'תגיד לי, אתה נורמלי?', ירדתי על עצמי. אבל השתכנעתי, גם אם לא הייתה לי בעיה עם בנקים. כאמור, היה לי כסף כמה שרציתי. זה לא פרץ אצלי באופן ספונטני. לו הייתי משקיע אחוז אחד מהזמן שהקדשתי לתכנונים, מעקבים, צילומים למשהו חיובי - אולי לא היינו משוחחים כעת. זה כבר הפך אצלי לאובססיה. יום אחד נלחמתי עם עצמי מול סניף בנק בהרצליה. כשעברתי את הסף, כבר לא הייתה דרך חזרה".
ובאשר לכסף שלא נזקק לו? – "הייתי חוזר ללא הקסדה לסניף הנשדד, פותח חשבון ומפקיד. ידעתי ששטרות הכסף מסומנים, ולכל סניף הסימון שלו".
"למה שיזהו? אני נראה שודד?"
ליבוביץ נידון ל־20 שנות מאסר. לאחר ערעור הופחת עונשו ל־14 שנים. "עוד לא בא לפני שודד שהשיב תוך ימים ספורים מרגע הודאתו וחרטתו את כל הכספים לבעליהם", התפעל שופט בית המשפט העליון, מנחם אלון, מליבוביץ, שבסך הכל ריצה שמונה שנות מאסר, בעקבות החנינה שלה זכה מהנשיא עזר ויצמן.
ב־98' שוחרר. בדרך אל החופש עבר שיקום: "איזו מילה מטומטמת; אני שונא אותה!" עם ניסיונו כקצין תובלה, נקלט בחברת "תעבורה", והוא אסיר תודה על היחס שלו זכה בחברה.
בעת מאסרו התגרש מרעייתו, איריס. הם נשארו ביחסי ידידות ואין בלבו טינה עליה. מאז שחרורו הוא חי עם יסמין, מנכ"לית באחד ממשרדי הפרסום. לטקס שבו הוענק לבנו ליאל תואר הדוקטור באוניברסיטת קולומביה, נסע עם שתיהן. הבן, פרופסור לתקשורת וסופר שהוציא כבר כמה ספרים, התחתן עם אמריקאית וחי בניו יורק.
"כיום אני לא חייב דין וחשבון לאף אחד, לאחר ששילמתי את חובי לחברה", הוא מבהיר. "אבל בפני עצמי אני מרגיש מחויב לכפר על מה שעשיתי בעבר".
"הסכום שנקבת מצוץ מן האצבע. נראה לי שזה היה בשקלים סכום כולל של למעלה מ־400 אלף דולר. מעשי השוד לא בוצעו בשביל כסף. עובדה שהחזרתי הכל. אפילו 400 מיליארד דולר לא שווים מול רגע אחד באזיקים".
"מעל לכל אני משלם מחיר נפשי רב. עד היום קורה שאני מתעורר בבהלה ובבעתה בלילות. הסיוטים מהכלא אינם נותנים מנוח. נדמה לי שמאז אני ישן עם עין אחת פקוחה. עד היום אני לא יושב במסעדה, ובמקומות ציבוריים אחרים, עם הגב לכניסה, כי אף פעם אי אפשר לדעת".
"למה לא. אופנוע ההארלי דוידסון שלי קורץ לשוטרים, שעוצרים אותי לא אחת כדי לבדוק רישיונות, למרות שבנהיגה שלי אני ילד־טוב־גבעתיים ולא משתוקק להיעצר שוב. ישר מזהים אותי. 'כמה צרות עשית לנו, יא לייבוביץ!', אומרים שוטרים, שיש מהם שלא היו בתכנון כשנעצרתי. לא חשוב כמה שאני ממהר, אני חייב להצטלם איתם על רקע האופנוע".
התרעות פיקוד העורף