הכנסת ה־16, ישיבת ועדת החינוך והתרבות, 10 במרץ 2004. על סדר היום: “אופי יום הזיכרון לרבין”. בין הנוכחים: יוסי שריד, יולי תמיר, יו”ר הכנסת רובי ריבלין, דליה רבין־פילוסוף ונציגי משרד החינוך. יו”ר הוועדה אילן שלגי פותח: “אני מבקש לומר שנדהמתי כשראיתי מכתב שיצא ממשרד החינוך והתרבות. המכתב הזה, שנכתב על ידי ילד, אומר, בין היתר, את הדבר הבא: ‘חשוב מאוד להקפיד להימנע מדיבור על דרכו של רבין... לדבר במידה פחותה, אם בכלל, על יצחק רבין ודרכו. ניתן להזכיר גם את רצח הרב כהנא...’. זה מכתב על נייר שכתוב עליו: ‘מדינת ישראל, משרד החינוך התרבות והספורט’... אני מקווה שנצא מפה היום עם הסכמות באשר לאופי יום הזיכרון לראש ממשלה שנרצח במדינת ישראל”.
רחש בקהל. כשרשות הדיבור עוברת אל דליה רבין־פילוסוף, היא אומרת: “לא יצא חוזר מנכ”ל (משרד החינוך - כס”ו) כי זה כבר לא מספיק חשוב למשרד”, ויולי תמיר מוסיפה: “הצטערתי לראות את המכתב הזה, אבל לא התפלאתי, כי נדמה לי שהטרנד הזה של מערכת החינוך בעת האחרונה הוא לא חדש. יש ניסיון למסמס את הזיכרון”.
20 שנה לאחר הרצח, יצא בימים אלו חוזר מנכ”ל טרי שכותרתו: “הנושא החינוכי המרכזי: 20 שנה אחרי הרצח - זיכרון, אחריות, דמוקרטיה”. במשרד, כמו ברחוב הישראלי, חל תהליך הבשלה: “חוק יום הזיכרון ליצחק רבין מתווה שני היבטים עיקריים לדיון: דמותו ופועלו של יצחק רבין וחשיבות השמירה על הדמוקרטיה בישראל, הסכנות המאיימות עליה והחשש מפני הידרדרות לאלימות”. אז מה קרה בבתי הספר היסודיים והתיכוניים בסמוך לרצח, ומה קרה, ככל שהתקדמנו עם השנים, בבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים־דתיים?
יום הזיכרון לרצח רבין מצוין בכל שנה בבתי הספר הממלכתיים על פי הנחיות חוזרי מנכ”ל ובהתאם לחוק שנחקק ב־1997. לפי מחקר של פרופ’ ורד ויניצקי־סרוסי, בשנים הראשונות שלאחר רצח רבין צוין יום הזיכרון בבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים־דתיים בצורה דומה, ואילו בשנת 2005 נעשה שינוי בחינוך הממלכתי־דתי כאשר התווספו אלמנטים חדשים לטקס: ציון יום השנה למות רחל אמנו ותפילה לגשם עם פתיחת הסתיו.
לפי עבודת חקר שעשה שמואל ציצ’ק ב־2010, בחינוך החרדי לא עוסקים בנושא ולא מזכירים את יום הזיכרון לרבין כלל, ובמרבית בתי הספר הממלכתיים־דתיים נוהגים כמו בחינוך החרדי ומתעלמים מהיום. “יחד עם זאת”, אומרת אביטל ספיבק, מרצה בחוג לאזרחות במכללת אורנים, “ידוע לי ממפגשי מורים כי קיימים בחינוך הממלכתי־דתי מחנכים ומחנכות ומוסדות להכשרה ולהשתלמויות של מורים הראויים להערכה רבה בכך שהם מתמודדים בשדה החינוך עם האתגר הלא פשוט של הבחנה בין התנגדות לדרכו של רבין לבין האחריות לחנך ללקחים מרצח רבין, ובכלל זה לדרכים לגיטימיות להשפעה פוליטית במצבי מחלוקת”.
אל מול האירועים האקטואליים, הופכים רצח רבין והאופן שבו הוא מצוין במערכת החינוך לרלוונטיים יותר. “הרצח בוצע על רקע מחלוקת אידיאולוגית סביב דרכו של רבין, שחתר לשלום עם הפלסטינים”, אומרת ד”ר נעמי דה־מלאך, מנהלת שותפה של היחידה לעשייה אזרחית במכללת אורנים. “מעבר לכאב על כך שמאז מעגלי האלימות בין הצדדים הפכו לעניין של שגרה, הוא העמיד בסכנה את הדמוקרטיה הישראלית. מאז רק הולכות ומתגברות התופעות של אזרחים הפועלים באלימות על מנת להשפיע על תהליכים פוליטיים וחותרים תחת הבסיס הדמוקרטי של מדינת ישראל”.
לדברי ד”ר ענת ישראלי, דיקנית הפקולטה לחינוך במכללת אורנים, החברה בישראל מוצפת בגילויי אלימות יותר מבעבר, ולא רק בימים קשים וחריגים כמו הימים האחרונים. “אפשר לייחס חלק מההחמרה לכלים תקשורתיים זמינים שלא היו ברשותנו לפני 20 שנה, כמו טוקבקים ורשתות חברתיות, שמאפשרים ואף מזמינים אלימות מילולית”, אומרת ישראלי. “אי אפשר גם להתעלם מעליית מפלס האלימות בשנים האחרונות בסביבה הרחבה שלנו - המזרח התיכון והעולם הערבי בכללו - שללא ספק מגבירה חרדות ואגרסיות גם בתוכנו. אבל הנסיבות החיצוניות לא ממעיטות מחומרת העניין עצמו ומהדאגה האמיתית שצריכה להתעורר בלב כולנו, לנוכח גילויי השנאה והאלימות בתוכנו. רצח רבין לימד אותנו שיהודי יכול להרוג יהודי על רקע אידיאולוגי ופוליטי, ודומה שהחברה היהודית הפנימה ו’נרמלה’ גם את האפשרות הזאת, למרבה הצער. עוצמת הזעזוע שחשנו לפני 20 שנה מכך שיהודי רצח ראש ממשלה יהודי נשחקה מאז והתמוססה. דומה שזה מסביר במידה רבה את הקושי להתמודד עם יום רבין, שקיים בחוגים רחבים של החברה בישראל”.
ספיבק מזכירה כי בסקר שנערך על ידי מכון סמית ביוני 2015 נמצא שרק 28% מבני הנוער היהודים מגנים את פעולות “תג מחיר”. “דוח השנאה”, שפורסם לאחרונה בידי קרן ברל כצנלסון, מתאר תמונת מצב של היקף גדול מאוד של ביטויי שנאה שמופיעים ברשת בעברית, כולל הקריאות להרוג, לרצוח, לאנוס ולשרוף. “חובת הקישור ללקח מרצח רבין זועקת, והיא על אחריות החינוך, אם כי לא עליו בלבד”, אומרת ספיבק. “קישורים אלו כמעט ולא נעשים, וזאת עקב החשש מלעסוק בפוליטי”.
בחוזר מנכ”ל משרד החינוך לציון ארבע שנים לרצח רבין, הדברים נראו אחרת. “בבתי הספר הממלכתיים־דתיים יכללו הטקסים אפיונים ייחודיים ברוח החינוך הממלכתי־דתי”, נכתב שם. עם השנים נמצאה שם, כאמור, הדרך העוקפת המושלמת: ציון יום פטירתה של רחל אמנו בדיוק באותו תאריך. לדמותו של רבין ולפועלו מקדיש החוזר המדובר סעיף מעניין לא פחות: “דמותו ופועלו של יצחק רבין יועלו תוך הדגשת היותו פטריוט יהודי וישראלי”, ואחר כך מגיעה סקירה של כל התפקידים ה”פטריוטיים” שמילא, משל היה צורך בחיזוק נוסף לכך שהרצח היה על רקע פוליטי. לאחר מכן מגיעה ההתייחסות ל”דמוקרטיה ואלימות”: הבהרת פגיעתה החמורה של האלימות בערכי מוסר אוניברסליים, לאומיים ודתיים, הבהרת סכנתה של האלימות בענייני הציבור והמדינה לאינטרס הקיומי המתמשך של העם היהודי במדינתו, ההכרה בכללי המשטר הדמוקרטי כדרך יחידה לקבלת הכרעות מעשיות ועוד.
“החשש מהעיסוק בפוליטי במערכת החינוך נובע, בין היתר, מהרצון לצו פיוס, מהרצון לגייס את כל חלקי העם להיות שותפים”, אומרת ספיבק. “כך, נמנעים ביום רבין מלעסוק ברקע האידיאולוגי שהכשיר את הקרקע לרצח. להימנעות זאת יתרון רב מאוד, בכך שהיא פותחת דלת לציבור הדתי־לאומי שמאמין בחובתו להיות שותף ליום על בסיס מסרים משותפים. שותפות זאת של הציבור הדתי מתבססת במקרים רבים על הטענה שהרוצח ומרעיו הם בבחינת עשבים שוטים שאינם מעידים על המחנה ושצריך להיזהר מהכתמת המחנה. טענה זאת עומדת מול הטענה שהאלימות הפוליטית היא פרי באושים שצמח בערוגות אידיאולוגיות שהעמידו את מצוות ארץ ישראל השלמה מעל הערכים הדמוקרטיים. לפי טענה זאת, אין התמודדות עם לקחי רצח רבין ללא התמודדות עם מקורות הסמכות שעודדו אותה ושעדיין מעודדים אלימות פוליטית וממליצים על ‘תורת המלך’ המיתרגמת למעשי תג מחיר גזעניים, אלימים ופורעי חוק”.
התרעות פיקוד העורף