אביגדור קהלני שלח לאחרונה מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו וביקש שלא ישכח אותו אם יש איזו משרה ממלכתית שמתפנה. עדיין לא התקבלה תשובה רשמית מירושלים.
“לא יכול. תאר לך שהייתי בשירות צבאי ואני לא יודע לשחק שש־בש או קלפים ואני לא שותה. אני לא הולך לים כי כל זה נראה לי בזבוז זמן. בבטן־גב אני מרגיש כאילו אני מחכה למוות. תן לי שעה הפסקה ואני כותב שיר. כולנו בני חלוף ותפקידנו להשאיר חותם".
“כתבתי מכתב שהייתי שמח לקבל תפקיד ממלכתי שקשור למדינה. זה יכול להיות שגריר, או משהו כמו קק"ל, הבונדס, מפעל הפיס. עד עכשיו לא שמעתי ממנו. סך הכל עבדנו בתיאום מלא. הייתי היחיד שלא תקף את ראש הממשלה גם כשחברים מהליכוד תקפו. על דברים לא קלים דיברנו בארבע עיניים. אמרתי, ביום שאתקוף ראש ממשלה והוא ישמע על כך בחדשות הבוקר אחזיר את המפתחות של הוולוו. זה כמו שאחד הפקודים יתקוף אותי. הייתי ישר משחרר לו את האוויר מהוונטיל. הפוליטיקה עובדת ככה. אנשים אוהבים להחליף גרביים ומנהיגים".
“אנחנו מסתכלים בערגה על מנהיגות כמו זו של בן־גוריון, שאני מצדיע לו על מה שעשה, אבל היום הוא לא יכול היה להנהיג מדינה. ההחלטות שבן־גוריון קיבל היו לבד. הכרזת המדינה, יציאה למלחמה, קניית נשק. הכל עבר דרכו. עכשיו יצרנו פה גלמים ואנחנו משתחווים".
“הוראות ביטחון, יועץ פה, ועדה שם. פעם הרימו כאן הסתדרות, מפעלים ענקיים. לאנשים שהקימו את המדינה היה חזון. אם היו צריכים עכשיו להקים מדינה, היינו חיים עדיין באוהלים, כי כל האישורים בדרך לא היו מאפשרים. יש באגודה למען החייל 350 תחנות הסעה. אם אני צריך להקים עכשיו תחנה במועצה אזורית בגליל זה ייקח שבע שנים. מדינה בהמתנה, כולם בודקים את כולם ומנהיגים לא יכולים לקבל החלטות".
“אומרים שזה מגן על האזרח, אבל בסופו של דבר קשה לך להניע מערכות. יש בפוליטיקה אנשים טובים שקמים בבוקר ואומרים ‘מה אני אעשה היום כדי להיבחר לקדנציה הבאה'. רוצים קבלות, אבל הכל נמשך וזו מדינה קשה לניהול. היום להיות ראש ממשלה זה תפקיד מאתגר מאוד, אבל הרפש שאתה מקבל הוא כל כך גדול שאני לא בטוח שהוא קם בבוקר בשמחה".
קהלני יוצא לאזרחות בימים קשים. “אני לא חוזה עתיד ורוד", הוא אומר. “הרבה קש נאכל פה, ובגללנו, לא בגלל האויבים. אוהד כדורגל יכול להכניס פטיש בראש לאוהד אחר? חוסר הסובלנות, השנאה. חלק מהבעיות נמצא במנהיגות. המנהיגים חייבים למתן. אנשים מרשים לעצמם להתעצבן ברמזור ולהוציא סכין, כי הם אומרים שכל מי שדופק על השולחן מקבל, ומתקדם זה ההוא שיש לו קשרים".
“נמשיך להילחם. אין סיכוי שזה ייגמר. אתה רוצה לחיות בג'ונגל, אז יש כללים. מי שחזק נשאר בחיים ומי שנחמד אוכלים אותו. נפגשתי עם ערפאת פעמיים, אבו מאזן היה אצלי בבית. היו המון שיחות, כי אני מכיר את הסלנג. ערבית זו מנטליות ואי אפשר לדבר איתם יידיש. מנהיג שם חייב לקבל החלטות כדי שלא ישחטו אותו. להיות גבר זה ללכת עם הרוח ששונאים יהודים ועל זה נבנית המנהיגות. בשביל להוביל מהלך נגד רצון הרחוב צריך גיבוי של מועצה, וסביר להניח שזה לא יעבור. אנחנו צריכים מרחק של שניים–שלושה דורות כדי להקטין את כמות השנאה שנמצאת שם. ייווצר מצב של סטטוס קוו מסוים. הם הורגים לנו, אנחנו מגיבים והורגים להם".
“זו שנאה שקיימת ואני אחד שמאמין בדו–קיום. אני מאמין שצריך לחלק את השטח לשניים, כל אחד ילך למקומו, אבל יש בעיות שהן בלתי פתירות. ירושלים, גבולות, התנחלויות, מים, זכות השיבה. לכן ייווצר סטטוס קוו וכל אחד יחיה בגזרתו ותהיה תלות הדדית של קיום. הקמת מפעלים משותפים, כלכלה. הרי אף אחד לא ייסוג מאריאל וממעלה אדומים. צריך למצוא את הנוסחה".
“סוריה הייתה מגיעה למצבה בלי קשר אלינו", הוא משוכנע. “טוב שלא החזרנו וב–94' עשינו ממש מרד. המדינה הייתה מלאה בשלטים, ואני הייתי הפרצוף. אין לי ספק שאם לא היינו עושים את הדברים, היינו היום במקום אחר. כל מנהיג רוצה להביא שלום. ומכיוון שהייתי בקואליציה הודעתי שיכולים להוריד את ראשי, אבל לא אשנה את עמדותי. היה ויכוח ביני לבין יאנוש בן–גל. אמרו, הוא היה אלוף פיקוד הצפון, הוא מוכן ואתה לא. אמרתי שאם יבקשו מאיתנו לעשות קו הגנה נגד הסורים, אז סביר להניח שנכין את אותן תוכניות, הבעיה היא האמונה בצד השני. כשאראה את רינה גולדשטיין מטבריה נוסעת לסוף שבוע בדמשק, אדע שמערכת היחסים היא כמו בין בלגיה לצרפת. בשביל זה צריך שיעברו שני דורות. כרגע אני לא מוכן".
“מצרים אינה דומה לרמת הגולן, שנמצאת בלבה של מדינת ישראל. בסיני יש 250 קילומטרים, הוציאו את הצבא, הגבול בר הגנה. למה לרדת משטח כשלא מובטח דבר? רציתי לשאול הרבה שאלות. האם הצבא שלהם יישאר מאחורי דמשק? האם יום אחד נפתח את העיניים ונראה את כל הטנקים עומדים מעל הגבעות, מסתכלים על היישובים שלנו? אני יוצא מנקודת הנחה שאני גוף לא רצוי במזרח התיכון. ההבדל ביני לבין אחרים הוא שאני לא יודע לשחות".
“הוא קרא לי להמון שיחות בארבע עיניים. כשהייתה פעם ישיבה וכולם מסביב התלוננו איך יש בינינו אחד שעושה כאלה דברים, שאלתי את ראש הממשלה ‘האם אי פעם פגעתי בך באופן אישי?'. הוא עצר, לקח שאכטה מהסיגריה והעלה את העשן לתקרה, זו הייתה הזווית. ‘אתה אולי היחיד בחדר שלא פגע בי', ענה. אמרתי לו ‘הייתי לפקודתך במלחמת ששת הימים, אבא שלי היה בחטיבה שלך, אתה מר ביטחון אז איך אתה מוותר?'. כל אלה שאמרו עליו שהוא עושה שלום במרומיו, שמעתי אותם עומדים על במת הכנסת וקוראים לו ‘אוטיסט'".
“הסכמתי עם מצע מפלגת העבודה ב–92', וכשהתחילו להגיד עלי דברים, אמרתי לרבין ולשאר החברים ‘רציתי להגיע לירושלים, הלכתי לתחנה המרכזית בתל אביב וחיפשתי אוטובוס. שאלתי את הנהג אם הוא נוסע בכביש 1. אמר ‘כן'. ישיר? ‘כן'. אתה יודע מי היה הנהג? אתה. עכשיו הגעת ללטרון ואתה פונה שמאלה לרמאללה. תגיד מה אני צריך לעשות? רציתי ירושלים ואתה רשאי לשנות את דעתך, כי אתה ראש ממשלה, אז מי יש לו זכות להגיד שאני בוגד?
“המפעל הזה, ‘בעקבות לוחמים', זה 40 אלף תלמידים שחוזרים הביתה מורעלים, רק תנו להם דגל", הוא מתגאה. “הם מבינים את המטרה ואת האחריות שלהם לשמור על המדינה הזו בתורנות".
“במבצע צוק איתן הייתי על הגדר, נסעתי אחרי הטנקים, עמדתי וראיתי אותם יורים. אמרו לי ‘מה אתה עושה?'. כולם עם שכפ"צים וכובעי פלדה ואני בג'ינס וטריקו. ניגשתי למפקדים, הייתי בתדריכים. קיבלו אותי בכבוד מלכים. התקופה בצבא עיצבה אותי. אם לא הייתי בצבא, הייתי, ואני לא מזלזל, מתקן אגזוזים באיזה מוסך. בגיל 14 שלחו אותי לבית ספר מקצועי, ומה הכי קל? להיות מסגר. כשהתגייסתי, אמרתי שאני לא רוצה להיות מסגר. המון החלטות קיבלתי באומץ. רץ לפוליטיקה, רץ לראשות עיריית תל אביב, מקים מפלגה. שלוש מלחמות הייתי בטנק הראשון. אין כמו להניע אנשים, והמבחן הכי גדול זה דקה לפני המלחמה, לתת לחיילים לבחור את המפקד. תנסה רגע אחד לחשוב על הדבר הזה שחיילים מבקשים שתפקד עליהם במלחמה. אין כבוד יותר גדול, אין אמון יותר גדול, כי הם הולכים לתוך האש, לתוך המוות. זה שיא השיאים של מנהיגות".
“זו הייתה מחמאה מבחינתו, כשביקשו ממנו להיות מפכ"ל, אבל אם היו שואלים אותי, הייתי מציע לו לא להיכנס. חד–משמעית. הוא לא יבין את האווירה. אני חבר של גל ואמרתי מהיום הראשון שלדעתי זה לא ייצא לפועל. כל מה שנעשה, צפיתי".
“אף אחד לא אוהב את המעידות של הניצבים, אבל אנשים לא מבינים שהתרבות במשטרה שונה. צה"ל לא מעורבב עם התקשורת כל הזמן, אין לו כוח שבו רס"ן יכול לעצור שר ולשים לו האזנות בבית. זו מנטליות שונה לגמרי ועדיין הם עושים גם עבודה יפה, צריך לתת להם גיבוי. כשר לביטחון הפנים, שכשמישהו רצח את אשתו בחדרה, היו מעלים אותי לשידור ושואלים ‘מה עשית כדי למנוע את הרצח?'".
“היא תחזיר. כשנפצעתי, צעקתי מילה אחת ‘אמא'. כשקורה לאדם משהו ברחוב, מה הוא צועק? ‘שוטר'".
“גזלו שנתיים מחיי כשהייתי בבית המשפט", הוא מודה. “כתבתי על זה ספר שנקרא ‘בכוח האמת'. שחטו אותי וניצחתי כי נצמדתי לאמת כמו לפלדה. לא היה צריך לפתוח נגדי תיק, לא עשיתי דבר רע. אמרתי ‘תנו לי בן אדם אחד, אדבר איתו חמש דקות וזה נגמר'. אבל נכנסתי למטחנת הבשר הזו וטחנו אותי".
“אי אפשר. כל מי שקרא את הספר אמר ‘הייתי מת באמצע'. הייתה לי תפילה אחת כל בוקר, ‘אלוהים שמור לי על הלב, כי עליו אני לא יכול להשתלט'. אתה קם בארבע בבוקר ושואל איך מתמודדים עם התובעת שהולכת לשים לי מוקשים במשפט. האזינו לי חודשיים וחצי כאילו אני סוחר סמים גדול. מה רציתם לתפוס? זה לא שבאו ושאלו שאלה ספציפית - האם הדלפתי לנמרודי שהוא בחקירה. בכלל לא ידעתי. אז למה לבנות עוד שישה פיגומים מסביב? חבר טלפן אלי כשכבר לא הייתי שר. עכשיו לך תיאבק. לא ראש ממשלה ולא שר, אף אחד לא יכול לעצור את הליך השיפוט. כשראיתי את כתב האישום ‘מדינת ישראל נגד אביגדור קהלני' לא ישנתי. הייתי שר במדינת ישראל ואף פעם לא אמרתי ‘אני המדינה'. ומי עומד מאחורי זה? קצין זוטר ומישהו מהפרקליטות שרוצה לבנות את עצמו עלי. פתאום אתה מנודה".
“לא הייתי בטוח שאצא זכאי. הייתי זכאי חד–משמעית, אבל הם היו תופסים אותי חונה באדום–לבן רק שלא אצא כזה. זו חוויה טראומטית. בכל המלחמות הרגשתי שאני מחזיק את הדגל ומסתער לתוך האש ופה הרגשתי שהמדינה הפקירה אותי. אבל בית המשפט היה מוצף בחברים. תראה משפטים של מפורסמים והם יושבים לבד באולם. אצלי נאבקו כדי להיכנס. יצאתי זכאי והגישו נגדי תביעה חדשה. הביאו את המשנה לפרקליטת המדינה. מה שהיא אמרה עלי לא אומרים על עוכר ישראל. אשתי כמעט התעלפה ושני חברים שלי פונו מהחדר".
“חד–משמעית. בארץ 50% הם פוטנציאל להיות ראש ממשלה. כל אחד מבקר ובודק ובסוף אומר ‘המדינה שלי'. אני לא בטוח שבשווייץ או בבלגיה יש אותה ההרגשה. אתה יודע למה לא עושים כאן סקס ברחוב? כל אחד היה עוצר ונותן עצות".
התרעות פיקוד העורף