'ואהבת לרעך כמוך', זה הערך העליון שה' נתן לאדם. החיים מקודשים, האדמה לא. הארץ קיימת בזכות החיים, פיסת אדמה לא שווה חיים. השלום שווה חיים, ה' שווה חיים. סליחה".
זה רק אחד ממאות מכתבים שכתבו בני נוער לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בימים שאחרי הרצח, בכיכר. רובם של אותם מכתבים לא שרד, אך מעטים נאספו לאחר הרצח על ידי בתיה גיא מקיבוץ כפר גלעדי, אוצרת מוזיאון בית השומר. התערוכה של כ־30 המכתבים ששרדו תוצג במסגרת הקונצרט המיוחד "ישרא וישמע", שיתקיים ב־4 בנובמבר בקונסרבטוריון שטריקר בתל אביב, לציון 20 שנים לרצח רבין. הקונצרט ייערך בהשתתפות מקהלת מורן ובניצוחה של נעמי פארן. "בתערוכה יש שירים, ציורים והגיגים, שהם חלק מאוסף בן 20 שנה", מספרת גיא. "חשיבותו בכך שהם נוצרו על ידי בני נוער וילדים, ובכך שנכתבו במקום הרצח, בכיכר. פיסות נייר, קרטונים ופוסטרים שימשו להבעת הזעזוע והרגש שגדשו את הלבבות לאחר הרצח".
אלפי בני נוער התקבצו בכיכר מלכי ישראל בימים שלאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין. הם ישבו בחבורות, דיברו, בכו, שרו והדליקו נרות, מה שהעניק להם בהמשך את השם "נוער הנרות". תקוות רבות נתלו בנוער הזה, שחתר לשלום וביקש לקדם חברה דמוקרטית וערכים של שוויון וחופש הביטוי, אך בחלוף 20 שנה, ולנוכח המציאות הקשה בימים אלו, נראה שרבות מהתקוות האלה התבדו, והשינוי המיוחל לא הגיע.
היוזמה המרכזית שנולדה מנוער הנרות הייתה התנועה החברתית־פוליטית "דור שלם דורש שלום", שהוקמה בכיכר על ידי צעירים ובני נוער, אך בדיעבד לא הצליחה לחולל שינוי של ממש בחברה הישראלית. למרות הפעילות הנמרצת בשנה שאחרי הרצח, רוב חבריה פרשו במהלך השנה הראשונה, ולאורך השנים היא דעכה לאטה.
במאמר בעיתון "הארץ" שפורסם באוקטובר 2011, טען העיתונאי גדעון לוי כי נוער הנרות לא חולל שינוי אמיתי. "הקמפיין לשחרור שליט... נהפך לשסתום קיטור להפגין באמצעותו מעורבות אזרחית ואכפתיות - חלולות ונבובות, בדיוק כמו שעשה נוער הנרות שייבב לריק על רצח רבין, והצביע נתניהו", כתב אז לוי.
"הייתה לי מודעות פוליטית בזמן הרצח, אבל לא הייתי מאוד אקטיבית", מספרת גילי הרפז, בת 35, אם לילדה בת שנתיים, שגרה בתל אביב. "ביום העצרת התנדבתי בכיכר, עזרתי לתלות שלטים", היא מספרת. "במהלך העצרת הייתה לנו תחושת אופוריה, ממש. האמנתי שהכל הולך להשתנות, הייתה תקווה באוויר. בדרך הביתה לרמת אביב שמענו שמשהו קרה, אבל רק כשהגעתי הביתה הבנתי שראש הממשלה נרצח. זה היה הלם. למחרת הברזתי מבית הספר והלכתי לבית שלו ברמת אביב. ישבנו שם כל השבוע, אני והחברים שלי מהמחזור. הלכנו גם לכיכר. ישבנו יחד. עם כל האבל הייתה גם תחושה של ביחד. הלכנו יחד לעצרת שנערכה שבוע אחרי. גם אנשים שלא היו בדעותיו באו כדי למחות על הרצח".
20 שנה לאחר הרצח הרפז עובדת ב"יוזמת ז'נבה", ארגון שמקדם הסכם קבע בין ישראלים ופלסטינים ברוח האג'נדה של הסכמי אוסלו. "ברור שהרצח עשה בי שינוי", היא אומרת. "כבר שש שנים אני עובדת ב'יוזמת ז'נבה', מנסה לקדם את החזון של רבין. אם היית שואלת אותי לפני 20 שנים אם כל בוקר אקום לקדם שלום, לא הייתי מנחשת שכך יהיה. גם לא האמנתי אז שאחרי 20 שנים עדיין לא יהיה שלום".
"מיד אחרי הרצח היינו בכיכר, המומים", מספר ניר, בן 38, אב לשלוש מרמת השרון. "כולנו כתבנו משהו. אני לא זוכר מה קרה למכתבים. הצטרפנו ליוזמה של 'דור שלם דורש שלום'. חשבתי שהכל הולך להשתנות, שזאת נקודה שממנה חייבים לעצור הכל ולשנות".
"במוצאי שבת למדנו למתכונת בתנ"ך בספרייה של הקיבוץ", מספרת קרן אור רגב, בת 37, מקיבוץ דורות. "בשלב מסוים הגיע אחד החברים וסיפר שרצחו את רבין. לא האמנו לו. חשבנו שזאת מתיחה. למחרת יצאנו באוטובוס לכיכר. התחושה הייתה קצת מוזרה. מצד אחד הרגשתי שזה פסטיבל, ומצד שני הרגשתי שמדובר ברגש אמיתי. כל השבוע נסענו הלוך ושוב לתל אביב ותלינו בקיבוץ בריסטולים גדולים, וכל חברי הקיבוץ כתבו עליהם. כתבתי שירים על הרצח, שמרתי את כל העיתונים מאותה תקופה. הייתה תחושה של אובדן דרך, כי גם המבוגרים היו בהלם מוחלט".
למרות הדימוי השמאלני שדבק בו, נוער הנרות כלל צעירים שלא בהכרח משתייכים למחנה השמאל, והיו גם מי שהרצח שינה את דעותיהם כליל. "הייתי אז ילדה בת 14 וחצי בבני ברק, תלמידת סמינר, אבל הייתי מודעת לפוליטיקה", מספרת ב', דתייה בת 35 מהיישוב החרדי אלעד ואם לשלושה, שסבורה שהרצח והתקופה שבאה בעקבותיו שינו את חייה מקצה לקצה. "ישבנו בבית והקשבנו לרדיו, ואני זוכרת שכששמענו שירו ברבין - אני ואחי ממש עלזנו, וההורים שלי היו בהלם מאיתנו. אני זוכרת את ההמולה בבניין, את השכנה שיצאה וצעקה על הילדים: 'יהודי רצח יהודי, ואתם שמחים'. עבורי זאת הייתה התפכחות".
"מה שקרה בכיכר רבין אחרי הרצח - הנרות, מעגלי השיח - היה מאוד טקסי ומאוד אסתטי, אבל זאת הייתה מלנכוליה ולא אבל", טוען ד"ר דוד גורביץ', חוקר תרבות ותקשורת מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. "באבל האדם מבכה את האובדן, ויוצא ממנו נחוש להמשיך בדרכו של האיש שאבד לו, ואילו מלנכוליה היא מצב של התייסרות, שבו המתייסר לא יוצא למצב של פעולה".
בהכנת הכתבה השתתפה רותי זוארץ
ממרחק הזמן אנחנו יכולים להסתכל על התופעה הזאת כקלישאה, ואולי זאת אכן הייתה קלישאה. אבל היה בה גם משהו מאוד אותנטי, שבאמת איחד את כולם. לכמה רגעים בנובמבר 95', הפערים והאיבה בין המחנות השונים נותרו בצד. אני עדיין זוכרת שיצאתי להדליק נרות עם חברה, פעילה בנוער ליכוד, שגם אם הפגינה אז נגד הסכמי אוסלו ונגד רבין, היא כאבה את הירצחו. כולנו הרגשנו שתחושת היחד מפיגה את הכאב.
אחר כך חלק גדול מאותם בני נוער עברו הלאה. אבל בחלקנו הרצח הותיר סימנים. גם שנים אחרי, 4 בנובמבר המשיך להיות מועד בעל משמעות עבורי, יום שצובט בלב, בטח מול השידורים שהעלו שוב ושוב את "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" ואת "משיירת מלאכי שמיים אני מבקשת שישמרו עליך ושישמרו עליך טוב".
אבל זה לא נגמר בזה. כמו רבים אחרים בני דורי, הרגשתי אחרי הרצח דחף להיות מעורבת פוליטית. העמדות הפוליטיות היו שם, למיטב זיכרוני, עוד קודם, בדרך מעורפלת כלשהי ואולי לא לגמרי חד־משמעית, אבל רק אחרי הרצח מצאתי את עצמי מצטרפת ל"נוער עבודה" ומשתתפת בפעילות לפני הבחירות.
זה נמשך כמה שנים, אבל אז הגיע הגיוס, ואחר כך התחילו החיים עצמם, והפעילות הפוליטית המעטה הזו, נזנחה. במקביל, תחושת ייאוש החליפה אט־אט את הדחף לשנות. האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה והמבצעים החוזרים ונשנים בעזה הבהירו שמה שהיה הוא שיהיה, ושזה יהיה נאיבי לחשוב אחרת.
אז מה קרה לנוער הנרות? הוא לא רק התבגר והתברגן. הוא בעיקר איבד את התקווה. לא אז, ב־4 בנובמבר עם שלוש יריות האקדח. אלא שנים אחר כך, כשאת המנהיג האחרון שהציע לנו תקווה, החליפו מנהיגים שמכרו ועדיין מוכרים לנו פחד.
התרעות פיקוד העורף