בראש השנה, בבית העלמין של קיבוץ שדות ים, עמדה קבוצה לא קטנה של אנשים, שבה ימאים וקפטנים לשעבר, ונפרדה מאחת הדמויות המיתולוגיות בים התיכון: רב החובל נמרוד אשל, שנפטר בגיל 90, אחרי מחלה ממושכת. “הוריך בחרו לך את השם ‘נמרוד'. זה היה שמו של הצייד המקראי, ‘גיבור חיל לפני האלוהים', מי שהתריס נגד הסדר הקיים", אמרה ברכה, אשתו, בדברי ההספד שלה, “הוריך ראו בך את הצבר האולטימטיבי, מי שנועד לחיי חופש, ומי שימרוד נגד מי שימנע את אלה מבעדו. הם לא יכלו לשער בנפשם עד כמה יתאימו חייך למשמעות שנטמנה בשמך: למרוד בכל מי שיכפה עליך לחיות בניגוד למצפונך ולערכיך".
מעטים זוכרים כיום מי היה נמרוד אשל (במחקר שנערך לא מכבר, רבים מהמורים ביסודי כבר לא ידעו אפילו מה משמעות ראשי התיבות “פלמ"ח"), אבל בישראל של שנות ה־50 הוא היה אגדה: ימאי יפה תואר, איש הפלי"ם, בן 25 בסך הכל, שהנהיג (יחד עם אייק אהרונוביץ', מי שהיה מפקד ה"אקסודוס") את שביתת הימאים הגדולה, “מרד הימאים".
זו הייתה השביתה הראשונה בישראל הצעירה ואירוע שהטביע את חותמו על דור שלם - וכמובן על אשל עצמו, ששילם מחיר אישי כבד על שהעז למרוד בשלטון מפא"י ובן־גוריון.
השב"כ בכל מקום
“הוא גבר חסון ומרשים בהופעתו. זרועותיו איתנות ועורו ספוג שיזפון ורוחות ים. אל קומתו הרמה וכתפיו הרחבות מתלווה תדיר חיוך...טיפוס פוטוגני ביותר של מנהיג, העשוי לסחוף אחריו מעריצים רבים". כך, בנימה כמעט אירוטית, תיאר העיתונאי מנחם תלמי בשנת 1968 את רב החובל נמרוד אשל, שנשלח אז בבהילות לגרמניה כדי להתמודד עם מרד מלחים על סיפון האונייה הישראלית “אבוקדו קור", במסגרת תפקידו כמפקח על הימאים באגף הספנות במשרד התחבורה.
העיתונאים לא החמיצו את צירוף המקרים: מי שעמד בזמנו בראש שביתת הימאים הגדולה, היה כעת המפשר והמגשר מטעם הממסד. מה שלא נכתב שם, הוא שאותו ממסד זה עתה סיים לנקום את נקמתו הארוכה באשל, 13 שנה לאחר השביתה ההיא, לא קיבל נמרוד אשל עבודה בצי הישראלי, בתואנה שהוא מהווה גורם מסוכן, קומוניסטי וחתרני. כל אותן שנים עבד כרב חובל על אוניות סוחר זרות, “השב"כ פשוט הגיע לכל מקום שנמרוד קיבל בו עבודה ואמר: ‘אותו לא'", מספרת אשתו.
ככה נעשה באותם זמנים למי שקרא תיגר על שלטונו הבלתי מעורער של הממסד המפא"יניקי, שבו ההסתדרות, מועצת הפועלים, מפא"י, עיתון “דבר" ובן־גוריון היו חלקים שונים מאותו אורגניזם שולט. עברו יותר מ־30 שנה עד שאשל סיפר וכתב את גרסתו לאירועים, בסרטו של ג'אד נאמן, “יה, ברעכן!" (“כן, לשבור!", 1981), ואחר כך בספרו, “מרד הימאים".
“היינו ציבור חלוצים על הים, לא חיפשנו קריירה", סיפר, “לרדוף אותנו בכל מנגנוני המדינה, הצבא והמשטרה, לשסות בנו את הרדיו והעיתונות מטעם, ואחר כך עוד לומר שאנחנו בוגדים - זה בהחלט הזכיר שיטות ומשטרים אפלים".
בן חורג
למרבה האירוניה, אשל עצמו היה בשר מבשרו של הממסד, בן לאצולת המייסדים, התגלמות המיתוס של הצבר הישראלי: אמו, שלומית גולומב, הייתה אחותו של אליהו גולומב, המפקד הבלתי רשמי של ההגנה וחתנו של משה שרת. אביו, יהושע אשל (אייזיק) היה חבר בגדוד העבודה ומפקד “שירות האוויר" של ההגנה, ותומך נלהב במהפכה הקומוניסטית ובברית המועצות.
הוא נולד בעין חרוד, גדל בשכונת בורוכוב הפועלית בגבעתיים וקיבל את מיטב החינוך של תנועת העבודה, תחילה ב"בית חינוך לילדי עובדים" (למדה איתו רחל רבין, אחותו של יצחק) ובהמשך בבית הספר החקלאי בגבעת השלושה. בין חבריו ללימודים היו גם רפי איתן ורחבעם זאבי.
נמרוד אשל בצעירותו. צילום רפרודוקציה: רענן כהן
כמו מיטב הנוער של אז, התגייס גם אשל ב־1942 לפלמ"ח ולפלי"ם (הפלוגה הימית של הפלמ"ח, שהביאה את ספינות המעפילים ארצה). כשהוריד לחוף מעפילים בחוף שפיים, נעצר בידי הבריטים ונכלא בלטרון, וכשפיקד על הספינה “כ"ט בנובמבר", נכלא יחד עם מעפילי האונייה בקפריסין. במלחמת השחרור שירת בחטיבת הנגב, ומיד עם שחרורו הצטרף לחברת שוהם (חברת הבת של צים) ועבד כחובל על האונייה “דרומית".
שלוש שנים אחר כך לא היסס בן־גוריון לקרוא לו ולחבריו “בוגדים" ו"ספסרים". “אבל מי היו ‘מגש הכסף' שעליו כתב אלתרמן את השיר? בחורים ובחורות כמונו", הרהר אשל לימים.
“השיוך המשפחתי של נמרוד כ'בן השבט' שבא מתוך המערכת, נתן למאבק הימאים הרבה כוח, וגם איים מאוד על בן־גוריון. זה לא היה מישהו חיצוני למערכת שנאבק בה, אלא מנהיג שהיה בשר מבשרו של הממסד", מסביר ח"כ ד"ר דב חנין, שהתעמק בנושא כחוקר במדעי המדינה - וגם כבנו של דוד חנין, ממנהיגי מק"י (המפלגה הקומוניסטית), שתמכה במאבק הימאים.
שלטון מפא״י
ההתחלה הייתה תמימה למדי - כאלפיים ימאים, עובדי חברת שוהם קבלו על תנאי ההעסקה הגרועים שלהם - הספינות היו ישנות, חלקן גרוטאות ממש, תנאי הבטיחות והמגורים היו ירודים מאוד. השכר היה עלוב, כמחצית ממה שהשתכרו מלחים בציים אחרים, וגם תשלומו התעכב דרך קבע. הימאים, רובם יוצאי הפלי"ם, שחונכו על ערכי השוויון והסולידריות, נפגעו מהתנאים ומהיחס, “זו הייתה עבודה חלוצית, אבל התייחסו אלינו כמו אל כלבים מצורעים", סיפר אשל.
“איגוד הימאים" פעל אז תחת מועצת פועלי חיפה, ובראשו עמד מזכיר “ממונה מטעם", שלא הבין דבר וחצי דבר בימאות. באותם ימים ההסתדרות, כמעסיקה הגדולה במשק, הייתה לא רק מייצגת העובדים אלא גם המעסיקה והבעלים - במקרה זה מחצית ממניות צים היו שלה (לצד הסוכנות היהודית). ראש איגוד הימאים, טענו הימאים, לא מייצג אותם ולא נוקף אצבע לשיפור מצבם, אלא נאבק בהם מטעם שולחיו, ההנהלה וההסתדרות. “הוא רצה רק דבר אחד - לרצות את מנהלי ההסתדרות וחברת שוהם", סיפר אשל.
חיפה של אותם ימים נשלטה טוטאלית בידי אנשי מפא"י, בראשם אבא חושי ויוסף אלמוגי, ראש מועצת פועלי חיפה. “משטר של תלות, פחד ואימה", לדברי ג'אד נאמן, “חושיסטן", כפי שכינה זאת אורי אבנרי. “שום דבר לא היה קורה בעיר בלי אישור של חושי ואלמוגי", סיפרה אמי, רות בונדי, שהייתה אז כתבת מתחילה ב"דבר" בחיפה, “אבא חושי ישב בבית העירייה מול המדרגות עם דלת פתוחה, כך שיכול היה לראות כל מי שנכנס ויצא. במועצת הפועלים לא הייתה לאף אחד מכונת כתיבה, וכל פתק היה חייב לעבור דרך חדר הכתבניות, שאותו ניהלה אשתו של
אלמוגי. מדי בוקר אלמוגי נתן 'תדרוך' לעיתונאים על שביתת הימאים, שהיה בעצם הכתבה. הוא אמר והם ציטטו. גם אני נדרשתי אז להצטרף למפא"י ומשלא הסכמתי, פוטרתי, ערב ראש השנה".
מאבק הירואי
בשנת 1951 ערכו הימאים כינוס יסוד, שבו הוחלט לערוך בחירות ולהקים איגוד מקצועי חדש, שייצג אותם נאמנה. הם הקימו רשימה בלתי מפלגתית, בראשות רב המלחים נמרוד אשל ורב החובל אייק אהרונוביץ', שניהם בעלי רקע סוציאליסטי - אייק הקיבוצניק חלם על ספנות שתתנהל ברוח הסולידריות והערבות ההדדית של הפלי"ם והקיבוץ, אשל היה בעל תודעה מעמדית חזקה עוד מהבית.
הרשימה זכתה ברוב מוחלט של קולות הימאים, אבל ההסתדרות פשוט הודיעה שהיא אינה מכירה בתוצאות הבחירות. “צריך להבין מה זה היה באותם ימים, שעובדים יבחרו נציגים 'בלתי מפלגתיים'", אומר ד"ר דני קורן, חוקר ההיסטוריה של מפא"י ומי שהיה לימים עוזרו של יגאל אלון, “התפיסה הייתה ‘מה פתאום שהם יחליטו? אנחנו, מפא"י, נקבע מי מייצג אותם'". “הימאים לא הבינו שהם מתגרים באריה", כתב אורי אבנרי, שתמך במאבק הימאים, “תביעתם נגעה במרכז העצבים של המשטר. כשכפרו במרות ההסתדרות, הכריזו למעשה מלחמה על השלטון במדינה, בלי להתכוון לכך".
נמרוד אשל בראיון ל"מעריב"
הימאים, במחאה על “עריצות שלטון ההסתדרות", שלחו מכתבי התפטרות קולקטיביים והפסיקו את עבודתם בארץ ובחו"ל. ההסתדרות בתגובה, הודיעה שהאוניות “ננטשו" וכי “הצי הימי הישראלי (וההסתדרות) בסכנה", וגייסה מאות “מתנדבים" ומלחים זרים כדי שיחליפו את המלחים השובתים. “'לשבור שביתה' היה מושג מאוד מרתיע באותם ימים", סיפר אשל, “אמרנו לכל אלה שבאו להחליף אותנו ‘אתם שוברים שביתה', והם הלכו הביתה".
לכך צריך להוסיף גם את איבתו של בן־גוריון לכל דבר שנשבה ממנו רוח הפלמ"ח: “רוב הימאים היו אנשי הפלי"ם והפלמ"ח לשעבר, שהיו מחוברים מאוד למפ"ם ולקיבוץ הארצי, מתנגדי בן־גוריון בתנועת העבודה. הם משכו את ‘מיטב הנוער' ובן־גוריון ראה בהם איום מתמיד לשלטונו", מסביר קורן, “וכפי שהוא הזדרז בשם הממלכתיות, לפרק את הפלמ"ח ולפטר את יגאל אלון מהצבא, כך הוא לא היסס להילחם בהם עד חורמה גם אחר כך".
ומעל כל אלה ריחף הפחד מהקומוניזם: אלה היו ימי שיא המלחמה הקרה - בקוריאה התנהלה מלחמה מול סין הקומוניסטית, באמריקה רדף הסנאטור מקארתי כל מי שנחשד באהדה לקומוניזם. ישראל התנתקה באותם ימים מברית המועצות והתקרבה למערב, אבל מפ"ם, יריבתו המרה של בן־גוריון (שזכתה אז ב־19 מנדטים בבחירות), עדיין דגלה בידידות עם ברית המועצות, ותמכה במלחים השובתים, יחד עם מק"י.
“במאבק מול הימאים באה לידי ביטוי גם הברית שכרתה אז מפא"י עם הציונים הכלליים, ועם הבורגנות ובעלי ההון הפרטי", אומר דב חנין, “מתחת לכל הסימבוליקה הפועלית פעלה כבר מדיניות של הטבות להון הפרטי, של הסרת אחריות המדינה מתושבי המעברות, של שימוש בפועלים ככוח עבודה זול. מרד הימאים היה המקרה היחיד והאחרון שבו הפועלים ניסו להתמרד, והצליחו. מבחינה זו בנמרוד יש ממד סימבולי, כמעט הרואי".
הם בוגדים
הפרנויה מהקומוניסטים התערבבה באינטרסים מקומיים, ואלמוגי ובן־גוריון לא היססו להאשים את מנהיגי השובתים, יוצאי הפלמ"ח, בחתרנות סובייטית, בקשירת קשר עם הקומוניסטים ואפילו בבגידה. “מי שיעזור לאויבים, ננהג בו כפי שנוהגים בבוגדים בזמן מלחמה", הודיע בן־גוריון, “שער המדינה בסכנה", ציטטו העיתונים של מפא"י.
אלמוגי שלח את “פלוגות הפועל" - פלוגות בריונים שהוקמו בזמנו כתשובה לפלוגות בית"ר - “לטפל" בשובתים ולהוריד אותם בכוח מהאוניות. הימאים לא נשארו חייבים (“גם אנחנו לא היינו סמינר לגננות", כדברי אשל), ועל הסיפונים ובנמל פרצו תגרות. חברת שוהם פנתה למשטרה, וזו עצרה מיד את מנהיגי הימאים. בניו יורק, לבקשת חברת שוהם, הורידה המשטרה בכוח את הימאים מהאונייה “יפו", ושלחה אותם ל"אי הדמעות", אליס איילנד.
סיבת המאבק המקורית - שיפור תנאי העבודה של הימאים - כמעט נשכחה, והעימות בין הימאים להסתדרות הצטייר כעת כדו־קרב אישי ואידיאולוגי בין שתי דמויות חזקות ומנוגדות: נמרוד אשל, “בחור יפה תואר ובעל קסם אישי, שיודע פרק בחוכמת הרטוריקה ונוהג בתקיפות, ומאחריו עומדת מפ"ם", כתיאורו של כתב “מעריב" בחיפה דאז (שהיה במקרה אבי, רפאל בשן), ומולו יוסף אלמוגי, “כבן ארבעים, משקלו למעלה ממאה קילו, כולו שרירים וכוח ותקיפות, ומערכה זו כולה שלו" ושל מפא"י, כמובן.
הציבור, ובעיקר הנוער, שהתאכזב מתרבות העסקנים שטיפחה הנהגת המדינה, גילה הזדהות עם מאבק הימאים אל מול הדורסנות של מפא"י, והתחיל לצאת בהמוניו להפגנות תמיכה בימאים. סופרים ומשוררים, ביניהם חיים גורי, עמוס קינן, אהרון מגד, ואפילו נתן אלתרמן, שהיה ממקורבי בן־גוריון, גם הם תמכו במאבק. המשורר אברהם שלונסקי אף נעצר לחקירה, אחרי שהתריע בהפגנה ש"הופכים את ארץ ישראל של פלמ"ח ופלי"ם לארץ של ז'נדרמים ואלות משטרה".
עופו לצבא
בשבוע השלישי לשביתה, משראה שהימאים עדיין לא נשברו, הורה בן־גוריון, שהיה גם שר הביטחון, על צעד שנשמע היום כלקוח היישר מרוסיה הסובייטית: גיוס הימאים השובתים לצבא. שירותם הצבאי נדחה כדי שיוכלו לשמש כימאים, טען, עכשיו משהתפטרו, דחיית השירות מבוטלת.
מפקדים רבים בצה"ל הסתייגו מ"הפיכת הצבא למחנה מעצר לשובתים", אבל הגיוס בוצע גם בוצע. עשרות ימאים, כולל מנהיגי השביתה, לוחמים עתירי קרבות (כולם שירתו ולחמו, רק שלא נרשמו בתעודות הרשמיות) נשלחו לטירונות בצריפין. “כיצד זה מגייסים בוגדים וקומוניסטים לצבא?“, תהו הימאים בסרקזם. “בלילות הוא היה חומק משם כדי להשתתף באסיפות הימאים", סיפרה ברכה אשל, “המפקדים נתנו להם לצאת, הם הרגישו מאוד לא נוח עם מה שקרה". הימאים שלא גויסו המשיכו בינתיים בשביתה, “מעשהו המחפיר של שר הביטחון רק מגביר את החלטתנו להילחם על ענייננו הצודק", הודיעו.
בן־גוריון מינה “ועדה מארגנת", שתפקידה היה לייסד ארגון ימאים חדש, נקי מאלמנטים שמאלניים, בראשות נאמנו, שאול אביגור, מי שהיה מפקד "עלייה ב'" (ומפקדם של רבים מאנשי הפלי"ם). “אביגור נחשב ל'איש מצפון', כשהוא היה יוצא מהחדר כדי להתייעץ עם בן־גוריון, היינו אומרים שהוא יצא להתייעץ עם מצפונו'", סיפר אשל לג'אד נאמן. “ייתכן שניאלץ לוותר על דור זה של ימאים", אמר אז אביגור, ועורר עליו את חמתם של כל מי שהאמינו בזכותם של הימאים לשבות למען שיפור מצבם. “לוותר על דור זה של ימאים, מבטא את המגמה להפוך עובדים בני חורין לעבדים נרצעים", כתב מייסד הפלמ"ח, יצחק שדה ב"על המשמר", ביטאון מפ"ם.
יום שישי השחור
בינתיים הגיעה לנמל חיפה האונייה “תל אביב", בפיקודו של רב החובל אייק אהרונוביץ' - האונייה האחרונה שעדיין הפליגה. הימאים על סיפונה הודיעו גם הם על הצטרפות לשביתה. בעוד אביגור ניהל משא ומתן עם מנהיגי הימאים והגיע איתם להבנות על הפסקת השביתה, רוכזו בחשאי מאות שוטרים חמושים בנמל.
בבוקר שלמחרת, 14 בדצמבר, שזכה לכינוי “יום שישי השחור", הסתערו כמאה שוטרים חמושים באלות על האונייה “תל אביב", התיזו סילוני מים על הימאים ונאבקו עמם על הסיפון. הימאים נאבקו חזרה, בכל הבא ליד. “זה הזכיר לי את המלחמה על ‘יציאת אירופה', סיפר אייק אהרונוביץ' “רק ששם נלחמו אנגלים ביהודים, ופה נלחמו יהודים ביהודים".
בשלב מסוים הודיע מפקד הכוח המשטרתי לאהרונוביץ' ששני שוטרים נהרגו. “נתתי מיד הוראה להפסיק את המאבק, לא רצינו לקפח חיי אדם", סיפר אהרונוביץ', “אבל התברר שזה היה רק תכסיס. אף שוטר לא נהרג". עשרות שנים לאחר מכן עוד תהו מנהיגי הימאים אם גם שאול אביגור היה חלק מתוכנית ההסחה של אותו לילה. סמפכ"ל המשטרה דאז, יוסף נחמיאס, הודה לימים שלא ידע כלל על המבצע עד שהחל. נראה היה שבן־גוריון "הוריד" הוראה ישירה למפכ"ל, יחזקאל סחרוב, "להיכנס" בימאים בכל הכוח.
חלק מהימאים כבר עמדו להישבר והציעו על דעתם כניעה ללא תנאי (“זה הרבה יותר נורא מההסכם הכי גרוע", הבהיר אשל), אבל נציגות הימאים סירבה להתדיין או לחזור לעבודה עד שלא ישוחררו חבריהם שגויסו לצבא, ואלה אכן שוחררו בהדרגה, טיפין טיפין.
בינתיים, חיפשו אייק אהרונוביץ' ואנריקו לוי, שני רבי חובלים מיתולוגיים, נוסחה של פשרה לסיום השביתה בכבוד. בכינוס הימאים ב־21 בדצמבר 1951, נתקבלה ברוב קולות החלטה להפסיק את השביתה, בתנאי שההסתדרות תחזיר את כל הימאים לעבודתם ולא יינקטו צעדי נקמה נגד איש מהם. המדינה תשחרר את אנשי הצי המגויסים, ותכונס מועצת ההסתדרות לדיון בכל נושא הייצוג באיגוד הימאים.
אחרי 43 ימים של "מערכה כבדה וסוערת", כניסוחו של אשל, השביתה הסתיימה. “האם סיימנו בניצחון או במפלה?", כתב אשל, “בחוכמה שלאחר מעשה, נראה שהשביתה לא יכלה להסתיים בניצחון. מרגע שבן־גוריון, כראש ממשלה וכשר ביטחון, התערב ופרש את חסותו על הקונפליקט (...) לא היה ספק מי יגבר. אבל אי־ניצחון אין פירושו בשום אופן תבוסה", הבהיר.
ואכן, לשביתה היו לא מעט הישגים - נציגי הימאים ניצחו בבחירות וזכו לייצוג משלהם (אשל: “במשטר דמוקרטי, ניצחון בבחירות זה גם משהו") ובתנאי ההעסקה של יורדי הים בישראל חל מאז שינוי דרסטי. “גבינו מהשלטון מחיר גבוה על הפרת החוק", סיכם אשל, “הצבנו מחסום לשרירות לבו של הממסד, שנחשב לכל יכול. בתקופה שבה אך מעטים העזו להתנגד לבן־גוריון, אנחנו אמרנו ‘לא' לזקן".
נקמה מוגשת קרה
אבל הדרמה של נמרוד אשל לא הסתיימה: על אף ההבטחה שאיש מהשובתים לא יינזק, הוא לא התקבל חזרה לעבודה בצי הישראלי. “זו הייתה הפרה גלויה של ההסכם, וחברי מחו עליה בכל הזדמנות", סיפר. הוא נדד מעבודה לעבודה - ספינות דיג, בניין, מוסכים, הפעלת טרקטורים. “בכל פעם פוטרתי אחרי זמן קצר. ‘מלמעלה לוחצים לסלק אותך מהעבודה', אמרו לי", כך סיפר.
תקופה מסוימת עבד במשמרות לילה בנמל כמחליף אנשי צוות, כששמו לא נרשם. כעבור כמה שנים נסע לאמסטרדם, שם מצא עבודה כחובל שני בחברת בורכרד הבריטית, ובה הפליג תשע שנים, עד שהפך לרב חובל וקיבל פיקוד על אחת מאוניות החברה.
חבריו למאבק לא הפסיקו כל השנים לתבוע את עלבונו, “הנהלת צים לא יכולה לשכוח את חלקו בשביתה", טענו המנהלים בחברה, ועל כך העיר אשל באירוניה, “ברור, אילו הייתי קצין נאצי, אפשר היה לשכוח - אבל שביתה? מה יש כאן להשוות?", ורמז על שיתוף הפעולה עם המספנות בגרמניה באותה תקופה, שבהן עבדו בגלוי לא מעט נאצים לשעבר.
לאחר השביתה ובעקבותיה, התקרב אשל לפלג השמאלי של מפ"ם ולמנהיגם הכריזמטי, משה סנה, ומשזה פרש ממפ"ם והקים את “מפלגת השמאל הסוציאליסטי”, הלך אשל בעקבותיו, והפך לקומוניסט מוצהר. “צעדי זה סיפק לאלמוגי ושותפיו אליבי רטרואקטיבי למעשיהם בתקופת השביתה", סיפר, “למרות שבתקופת השביתה לא היה לי שום קשר למפלגה הקומוניסטית. מי שגייסו אותי לסוציאליזם הרדיקלי ולקומוניזם לא היו מרקס ולנין - אלא יוסף אלמוגי, מרדכי נמיר ובן־גוריון".
בעקבות גילוי מעשי האכזריות של סטלין, פרש אשל מן המפלגה ומן הקומוניזם, “הייתי כאדם שהתאהב בזקנה בלה ומרושעת על פי תצלומיה מהגימנסיה", כתב בספרו. “אבל שנים רבות הוא לא סיפר שפרש מהמפלגה, כדי שלא יחשבו שהוא מחפש לעצמו הקלות", מספרת אשתו.
רק כעבור 13 שנים, ב־1964, הודות להשתדלות מתמדת של אחד מרבי החובלים הבכירים, “טוהר" אשל וקיבל פיקוד על אחת מאוניות המשא של צים. לאחר מכן כבר מונה לראש אגף הספנות והנמלים במשרד התחבורה, ניהל את “צים קווי נוסעים", ניהל חברת ספנות שהייתה בבעלות כי"ל, וכיהן כמנהל החברה לפיתוח קיסריה אצל חברו מימי ההעפלה, מוקה לימון.
אשל היה גם איש המילה הכתובה ומאייר מחונן - כל שנותיו על הים כתב וצייר - יומנים, שירים, סיפורים - וגם עסק בתרגום לספרות ים קלאסית, של ג'וזף קונרד והנרי לונגפלו, מלווים באיורים. בספרו “קפטן דאוטי יוצא לגמלאות" הוא מספר על רב חובל בריטי ותיק, “מין ג'נטלמן אנגלי, שידע לשאת באצילות את כובד האחריות על האונייה ועל הצוות - כל הדברים שנמרוד העריך ורצה להיות, וגם היה", מספרת אשתו.
“הוא היה מנהיג טבעי, אבל אף פעם לא קראנו לזה ככה, לא אהבנו את המילה ‘מנהיג'", מספר חיים צוקר (90), חברו לשביתה ולימים מזכיר איגוד הימאים ובכיר בצים, “כארגון דמוקרטי, לא רצינו להיכנס לשאלה מי בכיר ממי, קראנו לו ‘ראשון בין שווים', למרות שהוא היה גדול מאיתנו בכמה ראשים. וכך כתבנו במודעת האבל: “רב החובל נמרוד אשל, ראשון בין שווים בשביתת הימאים הגדולה".
* בין המקורות לכתבה: סרטו של ג'אד נאמן, "יה, ברעכן!", טורו של פרופ' רפי מן, “הערות שוליים להיסטוריה" על שביתת הימאים, ראיון של נעמי אלון עם נמרוד אשל, ("דה מרקר קפה"), ספרו של אורי אבנרי, “אופטימי" (הוצ' ידיעות ספרים), ספרו של נמרוד אשל "שביתת הימאים" (הוצ' עם עובד)
"בזכותך ראינו עולם גדול"
זמן קצר אחרי השביתה הכיר נמרוד אשל את אשתו, ברכה - צעירה יפת מראה, בוגרת הוראה בסמינר הקיבוצים. “היו שני צריפים ביד אליהו שהיו שייכים למוסד לעלייה ב', והפכו למין מרכז חברתי - גרו שם אז אייק, נמרוד ואחרים, אני באתי עם חברים, וזהו. השאר היסטוריה", מחייכת ברכה אשל, אישה נאה ודקת גו בת 80 פלוס.
לשניים נולדו שלושה ילדים - תמר (61), פסיכולוגית קלינית, גידי (57) גיאו־פיזיקאי, ויעל (45), גם היא פסיכולוגית. “חיי משפחת ימאים אינם חיים פשוטים. הפרידות ארוכות וקשות (...), עם זאת, קיבלנו את הכרעתך. חיי הים היו חיינו", אמרה ברכה בדברי פרידתה, “ליווינו אותך לכל קצווי ארץ. בזכותך ראינו עולם גדול.... דע לך שילדינו מכירים לך הרבה תודה על העולמות שחשפת בפניהם, על האוניברסיטה של החיים, שהלימודים בה לא תמיד היו קלים אבל רק הם למדו בה".
“את אופייך המרדני העברת בדרך זו או אחרת לילדיך ואף לנכדיך. הם ממשיכים בדרכך", המשיכה אשתו, ומי שמכיר יודע: אחד משמונת נכדיו של נמרוד אשל הוא פעיל השלום והאנרכיסט יונתן פולק, שפניו דומים לפני סבו, גם הוא לוחם עיקש נגד הממסד (והכיבוש) ששילם על כך מחיר כבד, כולל מאסרים. “אני מאוד גאה בו, וגם חרד לו", אמר אשל לפני כמה שנים, “אבל לא הייתי אומר לו להפסיק, למרות שאני לא אנרכיסט כמוהו".