בדצמבר 2009 ראיינתי בבית קפה את פרופסור דני רבינוביץ'. בעודנו שותים אספרסו, התקוטטו בקופנהאגן מנהיגי העולם בוועידת האקלים, שהסתיימה עם מעט מאוד הישגים והרבה אכזבה. רבינוביץ' - היום ראש בית הספר לסביבה באוניברסיטת תל אביב - בדיוק הוציא לאור את ספרו בעל השם המלבב "הנה זה בא - כיצד נשרוד את שינוי האקלים".
באותה שיחה דיברנו, בין השאר, על אחד הביטויים הפחות מתוקשרים של משבר האקלים העולמי: התכיפות הגוברת והולכת של אירועי אקלים קיצוניים. בצורות, שריפות, שיטפונות, סופות שלגים. זה היה לפני השריפה בכרמל, לפני החורף השחון בהיסטוריה של ארץ ישראל מאז שהתחילו המדידות (כבר שכחנו, אבל זה היה בחורף 2013), לפני סופת השלגים ("פעם במאה שנה") שפקדה את ישראל, השביתה את המשק לכמה ימים וגרמה נזקי עתק, לפני שהאיילון שתוכנן להצפה פעם בדור התחיל להיות מוצף פעם בשנתיים, לפני שיאי החום של אוגוסט 2015 ולפני סופות החול חסרות התקדים של ספטמבר השנה. איך אמר לי בכיר ברשות המים: "אני קורא את הדו"ח של פאנל האקלים של האו"ם (IPCC), וזה כאילו הם ניבאו אחד לאחד את מה שקורה אצלנו בשנים האחרונות".
בשיחה עם רבינוביץ' עלה גם נושא הפליטים. "התהליכים הללו צפויים לקלוע אוכלוסיות גדולות לתת-תזונה ולרעב, לייצר פליטים סביבתיים בסדרי גודל חסרי תקדים ולהניע טלטלות כלכליות, חברתיות ופוליטיות רדיקליות", הוא כתב בעמ' 17 בספרו. ובעמוד 139. "משבר סביבתי אקוטי יהפוך מליוני מצרים, סודנים, ירדנים, תימנים, לובים או עיראקים לפליטים... בגלל נטייתם של מתחים כאלה לזלוג למדינות שכנות, עלול האזור כולו למצוא עצמו בטלטלות פוליטיות עמוקות". רק הסורים לא מוזכרים שם.
דני רבינוביץ' לא המציא שום גלגל. הוא אפילו לא מומחה אקלים (פרופסור לאנתרופולוגיה). הוא בסך הכל ניסה לתווך לציבור הישראלי את סך הידע והניתוחים שהצטברו אצל מדעני האקלים, ושנעדרים כל כך מהשיח הציבורי והתקשורתי כאן - שרואה כל תופעה בנפרד, בכל פעם המום מחדש ומתקשה לעשות את החיבור. רבינוביץ' גם הגה ראשי תיבות ישראליים לתקופה שאנחנו נכנסים אליה - מאפ"ן (מצב אקלימי פוסט נורמלי). הוא ניסה לשכנע, בראיון ובספר, שלא מדובר בתחזיות ארוכות טווח שישפיעו על הנכדים והנינים שלנו - אלא על משהו שנמצא ממש כאן.
כשמימין ומשמאל ראינו רק חול וחול, וכשבטלוויזיה רואים המוני פליטים מיואשים מתדפקים על שערי אירופה (וכן, אני יודע שברוב המקרים האקלים והידלדלות המשאבים הם רק חלק מהסיפור, בדרך כלל מלחמות פורצות ומיליונים נודדים בגלל יותר מגורם אחד), נזכרתי בשיחה ההיא מלפני קצת פחות משש שנים. אכן, הנה זה בא. ואכן, המצב די מעפן.
בדצמבר הקרוב, שש שנים אחרי הפיאסקו בקופנהאגן, יתכנסו אומות העולם שוב - הפעם בפריז - כדי לעשות עוד ניסיון לייצר חזית משותפת במאבק נגד משבר האקלים העולמי. ההשפעה של המשבר הפכה בינתיים להרבה יותר מוחשית מאשר בסיבוב ההוא, אבל זה עדיין לא מבטיח דבר. המחלוקות המהותיות בין העולם הראשון לשלישי לא נעלמו, האינטרסים הגיאופוליטיים והכלכליים הצרים עדיין נראים חזקים מהאינטרס הגלובאלי המשותף.
ואיפה ישראל בסיפור הזה? האמת היא שההתנהלות של ממשלת ישראל נגעה במחוזות הקריקטורה כבר בקופנהאגן 2009, וזה לא השתנה בהרבה. אז הנשיא פרס והשר להגנת הסביבה ארדן עשו מחטף, ופיזרו בקופנהאגן הצהרות והתחייבויות שהממשלה בירושלים מעולם לא התכוונה ליישם. הגויים לא צריכים להיעלב: ממשלת ישראל לא מקיימת גם את ההחלטות והיעדים שהיא מציבה לעצמה. הממשלה, למשל, החליטה שעד 2014 האנרגיות המתחדשות יהוו לפחות 5% מסך צריכת האנרגיה של המשק. 2015 תיכף מסתיימת, והגענו לפחות מ-2% אנרגיות ירוקות. איך אמר נתניהו? "מה שאני רוצה - אני משיג".
לקראת ועידת פריז הפרסה חזרה על עצמה: המשרד להגנת הסביבה מושך קדימה, הממשלה - בהובלת משרד האנרגיה ומשרד רוה"מ - מושכת לאחור. אם זה היה תלוי בנתניהו וברוב השרים שלו, הנושא כלל לא היה עולה לדיון, אבל העולם לוחץ ורוצה לראות מספרים (כל המדינות נדרשו להגיש מסמך התחייבויות לקראת ועידת פריז), ואפילו משרד החוץ הבהיר שאם ישראל לא תציג התחייבויות רציניות, היא תיתפס כמי שמצפצפת על העולם ומבדלת את עצמה מהמאמץ הבינלאומי. רק זה חסר לנו - לתת לעולם העוין עוד סיבה להחרים אותנו.
היעדים שהוצבו על ידי הממשלה ושיוצהרו על ידי ישראל בפריז, אם כך, הם מופת של לוליינות: קיצוץ של 30% בפליטות גזי החממה הצפויות ב-2030, והגעה לנתח של 17% אנרגיות מתחדשות עד אותה שנה. למה לוליינות? מפני שביחס ליעדים של רוב המדינות המפותחות, וביחס לציפיות מישראל, אלה יעדים שבעדינות ניתן לכנות אותם "צנועים". אבל ביחס למה שהממשלה מתכוונת ליישם, וביחס למה שיקרה במציאות - ואשמח לטעות - אלה יעדים שאפתניים מאוד. למעשה, ניתן לומר שנתניהו מנהל את הסיפור הסביבתי בדיוק באותה שיטה שבה הוא מנווט את התחום המדיני: מדי פעם מפזר הצהרות שאין לו שום כוונה לעמוד מאחוריהן (מי אמר נאום בר אילן?), רק כדי להעביר את הזמן מבלי לעשות דבר. בינתיים הטיטניק ממשיכה להתקדם לעבר הקרחון - שבמקרה הזה הולך ונמס במהירות.