שנת 1909 ייסדו יוסף ברץ, נחום תנפילוב, יוסף וחיותה בוסל, מרים ברץ וחבריהם יישוב בקצה הדרומי של הכנרת, על אדמות הכפר הערבי אום ג'וני. הם קראו לקומונה השיתופית שלהם קבוצת דגניה, על שם חמשת הדגנים שגידלו שם. זו הייתה הקהילה הראשונית שממנה צמחה בסופו של דבר התנועה הקיבוצית כולה, שהפכה ברבות השנים לחלק מרכזי באתוס הציוני ולאחד האייקונים הבולטים של מדינת ישראל.
בחוברת שחולקה למשתתפי הכנס, תחת השם "הקיבוץ כקואופרטיב", שם את עצמו הקיבוץ המתחדש בשורה אחת עם קואופרטיבים עולמיים וגם ישראליים, כגון מסעדת הבר קיימא בתל אביב, קואופרטיב "העגלה" במצפה רמון, קואופרטיב ההגברה והתאורה "שומעים חזק" ועוד. "הגדרת התנועה הקיבוצית את עצמה כתנועה קואופרטיבית תתאר במדויק את מי שאנחנו באמת, תאפשר לנו את השיח הנדרש עם מקבלי
מאיר: "אני רוצה להסביר קודם כל את המבנה. ישנן שלוש שכבות אחת מעל השנייה. ישנה קהילה, מעליה קואופרטיב ומעליו קומונה. כל אחת מהקבוצות התחתונות מכילה גם את הקבוצה שמעליה. קומונה היא מקרה פרטי קיצוני של קואופרטיב, שהוא מקרה פרטי של קהילה. הקיבוץ מיום היווסדו ועד לפני כעשור היה קומונה. הכל היה של כולם - גם בייצור, גם בשכר, גם בצריכה, גם בבתים. תהליך השינוי בתנועה היה תהליך של מעבר מקומונה לקואופרטיב. פירקנו את הצריכה המשותפת, אפשרנו רכוש פרטי לחברים, ועדיין כל גורמי הייצור נשארו משותפים. במובן הזה הצטרפנו למעגל הרחב של קואופרציה בעולם. פעם היינו מיוחדים, והיום אנו דומים לקואופרטיבים בעולם כולו. הקיבוצים כבר אינם קומונות, אלא קואופרטיבים משוכללים לכל דבר ועניין".
"באופן עקרוני זה עניין של להסתכל על המציאות. אני קובע כי הקיבוץ המתחדש הוא קואופרטיב. מערכת הקואופרציה העולמית מזהה אותנו כחלק אינטגרלי ממנה, אבל עד היום לא ידענו שאנו כאלה, כי במשך 100 שנים סיפרנו לעצמנו שאנו נורא מיוחדים. אז זהו, שאנו הקיבוצים לא כאלה מיוחדים. עוד לפני דגניה היו קהילות קומונליות באירופה ובארצות הברית".
"התנועה הייתה סמל ואתוס כי הקומונה הקיבוצית לא הייתה סתם קומונה, אלא קומונה ששירתה את היישוב והאומה. בגלל ההתארגנות המיוחדת יכולנו לשלוח שליחים לבריגדה ולעזרת העקורים באירופה, להקים את הפלמ”ח, להתגייס לצה”ל ולתרום למדינה ולחברה. המבנה הקיבוצי אפשר ליישב גבולות בחומה ומגדל. זו הייתה קומונה עם תכלית ושליחות. בהדרגה קמה מדינה שלוקחת על עצמה את המשימות. אנו, התנועה הקיבוצית, כבר לא נושאי הלפיד. אנו בסך הכל צורת התארגנות. אומר זאת כך: התנועה הקיבוצית מתנרמלת בגלל השתנות הסביבה".
"מה פתאום נוסטלגיה? כשהקימו את דגניה, ארץ ישראל הייתה מדבר וביצות. היום כבר לא צריך סכין בין השיניים והקרבה, אבל הצלחנו ליצור כאן את צורת החיים הכי צודקת, שאין בה עוני ואין בה עושק. אין בה עשירים גדולים ופערים עצומים, ואנו עדיין נרתמים להרבה משימות לאומיות כשהמעודכנת שבהן היא לקחת על עצמנו להחזיר את תנועת ההתארגנות המצליחה בעולם לחיי הכלכלה בישראל".
"תנאי הכרחי וראשוני לגיבוש עמדתנו הוא הגדרה עצמית מחודשת ומסוכמת שלנו עם עצמנו. הגדרת התנועה הקיבוצית את עצמה כתנועה קואופרטיבית תתאר במדויק את מי שאנחנו באמת. אנחנו חלק מתנועה עולמית. יש בעולם מיליארד ו־250 מיליון חברי קואופרטיבים. 60% מהחקלאות האירופית היא קואופרטיבית. ישנם מפעלי תעשייה ענקיים באירופה ובארצות הברית שהם קואופרטיבים. שניים משלושת הבנקים הגדולים בעולם, בהולנד ובקנדה, הם קואופרטיבים. 35% מאזרחי שוודיה גרים בדיור קואופרטיבי. זאת חתיכת אימפריה, ואנו חלק ממנה. החיבור לעולם הקואופרציה ולימוד אופן התנהלותו יכולים להוביל לתהליך של הגדרת זהות, ערכים ועקרונות התנהלות מחודשים ולגיטימציה מהיותנו חלק מקבוצה גדולה ומוכרת בעולם".
"הבנקים הקואופרטיביים צלחו את המשבר הכלכלי ללא פגע והמשכנו להלוות כספים למשפחות וליחידים", מוסיפה גרין. "זה לא במקרה. אנחנו צריכים לעבוד על קיימות שהיא לא רק מסחרית או סביבתית, אנחנו צריכים להקפיד על מצב שבו אין עוני ומצוקה באף שכבה באוכלוסייה. גם בישראל צריכות להיות תקנות וחוקים שמקלים עם כל אדם המעוניין לפתוח עסק שיתנהל על בסיס קואופרטיבי".
זהותו החדשה של הקיבוץ, כפי שמאיר מנסה לשווק אותה, משאירה מאחור גם את החתירה לסוציאליזם, שבו התהדר הקיבוץ לאורך השנים. "מדינת ישראל היא מדינה קפיטליסטית", טוען מאיר כעת. "אנו בתוך הזרם הכללי הזה ויש גבול כמה אנו יכולים לפעול נגדו. אף פעם לא נכתב בשום מקום שקיבוץ אמור להפסיד. הקיבוץ תמיד רצה להרוויח, אך היו לו משימות גדולות מעבר למקסימום רווח. גם היום אנו חייבים להיות רווחיים כלכלית, אבל להמשיך עם משימות לאומיות. בהגדרה, המטרה של קואופרטיב ומכאן גם של הקיבוץ המתחדש היא מקסימום רווחה ולא רווח. הקיבוץ המתחדש הוא קואופרטיב שמתפתח בהדרגה. אנו צריכים להבין שזה מה שאנחנו ובכך לשאת בשורה לחברה הישראלית, כי החברה והכלכלה ממש חולות ויש לנו ממש לתרום".
"מה פתאום. הם קיימים גם היום, רק שהפכנו יעילים יותר ורווחיים יותר. אנו גם היום מייצרים כ־50% מהתוצר החקלאי ביתר יעילות ובלי שכל הקיבוץ עובד בזה. יש רפת ויש חדרי אוכל. השאלה של יש טעם או אין טעם היא של היצע וביקוש כי בבתי החברים ניתן כיום לבשל ולאכול. זה עניין של בחירה. אנחנו היום כקואופרטיב מחזיקים נכסים בבעלות משותפת ומנהלים אותם יחד בהתנהלות דמוקרטית לרווחת כל החברים. חברי הקיבוצים נהנים מרשת ביטחון המבטיחה שכר מינימום. היום אנחנו אחרי המשבר הגדול שפקד אותנו. אנחנו חזקים מאי פעם ועשירים מאי פעם. יש ביקוש אין סופי לקיבוצים, ורק מגבלות הבנייה חוסמות אותנו".
"מתהפכים בקבר? ממש לא. בחוברת שחילקנו לבאי הכינוס מופיע בעמוד האחרון ציטוט מדבריו של א"ד. גורדון שאמר: 'בעיני טובות כל הצורות. קבוצה, קבוצה גדולה, מושב עובדים, קואופרטיב, קומונה, אם רק יהיה בהן תוכן אנושי, ואם לא, אף אחת מהן לא תועיל', והוא מסיים במילים: 'יש אשר מעמידים את הכל על הצורה. שוכחים דבר קטן, שוכחים כי העיקר הוא האדם, אשר יהיה אדם בכל צורה ולא הצורה היא העיקר'".
התרעות פיקוד העורף