"השתיקה, התמימות וחוסר הידע שנתקלנו בהם מאיימים מאוד, מאחר שהם משמשים כר נוח למפגעים ולחוסר בזיהוי ובטיפול", כך נכתב בעמוד הפייסבוק הייחודי "לא תשתוק", שנפתח לפני כשבועיים ומבקש לתת במה לנפגעי תקיפה מינית במגזר החרדי. "מקווים שתהיו שותפים ותעזרו לכולנו לא לשתוק. זוהי הצלת נפשות". מאז הקמתו כבר פורסמו בעמוד הפייסבוק כמה עדויות אנונימיות על מקרי הטרדה מינית או ניצול מיני שבוצעו בקרב בני המגזר, נשים וגם גברים.
העדויות בדף קורעות לב וחושפות לא פעם את חוסר הרגישות שמפגינים לעתים רבנים, קרובי משפחה וחברים שאינם מודעים לעוצמת המצוקה ועוצמת השפעותיה של הטראומה לעתיד. כך למשל, צעירה שנאנסה בידי אדם שפרץ לבית משפחתה כתבה: "למחרת הלכנו לרב. אבא סיפר לו ברמזים, ואת העיניים המבוהלות והדואגות שהרב פתח אני לא אשכח לעולם. הוא אמר כמה דברים, שאל איך אני מרגישה, עניתי שבסדר גמור, ואז קיבלתי הרצאה קצרה ודואגת, שבה נאמר לי להתחזק קצת בצניעות, לעשות חשבון נפש למה זה קרה לי ולקחת על עצמי להתחזק באמירת 'מודה אני' כל בוקר בכוונה".
"הידיים התחילו לגעת וכמובן שהוא שאל אם אני בסדר", סיפר נער באחת העדויות שהגיעה לידי עורכי עמוד הפייסבוק "לא תשתוק". "דווקא הרגשתי ממש טוב. אבל אז אחרי שהוא הוריד ממני את המכנסיים, הוא אמר לי לשכב על המיטה. צייתתי כמו רובוט, פחדתי אולי מהלא נודע, ואז הוא אמר לי: אני מבטיח לך שזה לא יכאב".
"אסור לנו לשתוק יותר", אומרת כעת שרה לאה, חרדית מבית שמש. "לא משנה מי הפוגע, גם אם הוא רב או מנהיג קהילה, הוא צריך לשבת מאחורי סורג ובריח".
"החברה החרדית היא מעגל סגור", מסבירה ד"ר חנה קהת, מייסדת "קולך", פורום של נשים דתיות שפועל ליצור "שינוי חברתי ותודעתי בנושא שוויון מגדרי בקהילה הדתית בישראל". "איום ביצירת סטיגמה יוצר שתיקה. החברה החרדית עוברת עכשיו תהליך מאוד מעניין. המודעות של הנשים עולה, המודעות לבעיות כלליות וביקורת עצמית עולה, ולכן כנראה הנושא פורץ. אנחנו, בחברה הדתית־לאומית, עברנו תהליך דומה לפני שנים".
גם ד"ר קהת נחושה בדעתה שהגיע הזמן לשבור את השתיקה. "אין חברה נקייה מפגיעה מינית", היא אומרת, "אבל כשהחברה שותקת, הפוגע ממשיך לפגוע. העמוד בפייסבוק יוצר בעצם מערך תמיכה. אני בעד לדבר, לצעוק, להתלונן. בהקשר לכך, הכוח החברתי של הרשתות החברתיות מאוד גדול".
מאחורי הקמת הדף עומדים שישה צעירים וצעירות מהמגזר החרדי שיצאו ללימודים אקדמיים, בהם סטודנטים לפסיכולוגיה ולקרימינולוגיה. יוזמת ומקימת הדף היא אביגיל קרלינסקי, בת 27, סטודנטית לסוציולוגיה שעובדת בהייטק. "האמת שהכל קרה בלי כוונה", מספרת קרלינסקי על ההחלטה לפתוח את עמוד הפייסבוק. "יום אחד פרסמתי פוסט בפייסבוק שבו השוויתי בין מחבל לאנס, בין הפחד ממחבלים המוכר לכולנו עקב אירועי החודשים האחרונים ובין הפחד של נשים ללכת ברחוב בשעת ליל ובאזורים מועדים. הפוסט הצליח מעל למצופה, קיבלתי הסכמה נשית גורפת, הרבה שיתופים, תגובות עוצמתיות מאוד. גברים דיווחו שנפל להם אסימון לגבי איך מרגישה אישה, שפגעתי להם בול ואף פעם הם לא חשבו על זה ככה. כמה מהם אפילו סיפרו שהם ממש בכו מההבנה שכך חשות נשותיהם ובנותיהם, שהן לא הולכות ברחוב בצורה בטוחה כמו שגברים הולכים. לאחר כמה ימים פרסמתי תגובה לפוסט הזה של חברה שעברה אונס, והתגובה זעזעה עוד אנשים עד כדי כך שהוצפתי בפניות רבות של הצעת עזרה לאותה חברה. אנשים טובים ומקצועיים לקחו את העניינים לידיהם, וכרגע היא מסתייעת על ידם, אבל לפני כן היא הייתה בודדה לגמרי בהתמודדות שלה מול רשויות החוק. בשלב הזה לאנשים כבר נפתח סכר והם רצו לשתף. אחד, למשל, סיפר שאשתו לא יודעת כלום ממה שהוא עבר בתור ילד, שזה הודחק עמוק, והוא לא ישן כל הלילה כי הזכרתי לו את הטראומה. התנצלתי עמוקות, והוא ענה: 'את חייבת להמשיך. אם בזמני היה אפשר לדבר, הייתי הרבה יותר בריא עכשיו. זה טוב שהצפת וזה טוב שתציפי עוד. אל תפסיקי'. חלק מהתגובות היו פחות מעודדות. לאנשים היה קשה מדי לשמוע צרות כאלה. אז החלטתי להפריד, להניח את כל הדיבורים הללו בדף נפרד ומוגדר ולא בקיר האישי שלי. מי שרוצה – שיקרא. אנחנו לא מעוניינים לכפות על אף אחד מסה רגשית קשה לעיכול".
דבי גרוס, מנהלת מרכז הסיוע לדתיים וחרדים באיגוד הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית זה 22 שנים, בטוחה שהיוזמה המקומית של "לא תשתוק" תסייע להרבה נפגעים ונפגעות. "כשפתחנו את הקו החם לדתיים וחרדים בשנת 1993 קיבלנו בערך 350 פניות בשנה", מספרת גרוס. "היום אנחנו מקבלים 150 פניות בשבוע. לא כולן כמובן על אונס. 60% מהפניות למרכז הן מהמגזר החרדי, נשים וגברים. עם זאת, אחוזי הפגיעה במגזר החרדי אינם גבוהים יותר מאשר במגזר החילוני".
בינתיים, עמוד הפייסבוק "לא תשתוק" הספיק גם לעורר ביקורת במגזר. "נכון, חשוב לא לשתוק", טוענת מירי, חרדית ואם לשבעה ממרכז הארץ, "אבל אני חייבת להעלות כמה שאלות: האחת - למה ברשתות חברתיות? חרדים הם לא בדיוק קהל הפייסבוק הקלאסי. אולי חרדים מודרנים, אבל בטח לא חסידויות, בטח לא בני נוער צעירים מאוד. מי יגיע אליהם? השאלה השנייה היא מה קורה אחר כך? נניח שנשלח מכתב למנהלי העמוד ובו מסופר סיפור קשה, פלילי. מה הם עושים? למה הם מחויבים? ושאלה שלישית שהיא קריטית בחברה שלנו היא מה קורה למשפחה? גם למשפחה חילונית קשה מאוד להתמודד עם דבר כזה, אך אצלנו מדובר בסטיגמה קשה מאוד שיכולה להוביל לפגיעה עתידית במשפחה כולה, בשידוכים, לנידוי מקהילה. איך הם יתמודדו עם האחריות העצומה הזו?"
התרעות פיקוד העורף