ניצולי השואה בישראל זוכים לרוב בעל כורחם לתהודה ציבורית שעיקרה מצוקה כלכלית ואוזלת יד של המדינה בטיפול בהם. אבל בין הניצולים עצמם ישנם מאות בכל רחבי הארץ שכוחם עוד עמם, מי שהיו ילדים רכים בתום מלחמת העולם השנייה ואיבדו את משפחותיהם בשואה, ושהיום מסייעים בעצמם לניצולים המבוגרים יותר. תופעה נרחבת שכמעט ולא ידועה לציבור הרחב.
אחת מהם היא מרים בית תלמי, חברת קיבוץ זיקים שבדרום, בת 80, המתנדבת כבר שמונה שנים במרכז עמותת "עמך" באשקלון ואתמול (שלישי) עלתה עם כל בני משפחתה למשכן הכנסת בירושלים לטקס קבלת "עיטור האור" המוענק זו השנה הרביעית על ידי הקרן לרווחה לנפגעי השואה, לניצולי שואה ולעושים למען רווחתם. מרים עמדה בין תשעת הזוכים בעיטור השנה, בהם האלוף במיל' יאנוש בן גל, ח"כ לשעבר ויו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, קולט אביטל, הסופר אורי אורלב וראש עיריית רעננה זאב בילסקי.
את האנגלית השוטפת שלה היא רותמת גם לטובת ההתנדבות והיא מביטה בעיניים כלות במצוקות הדור ההולך ונעלם שלה, של מי שעברו את הנורא מכל. "אני עוסקת בסיוע למיצוי זכויות של ניצולי שואה. לפני שמונה שנים הלכתי ליום עיון להסבר על הבירוקרטיה והקריטריונים המסובכים והדרקוניים וכששאלתי אם אני יכולה להתנדב ב'עמך' חטפו אותי. אני מגיעה פעם בשבועיים, יושבת עם אנשים, בודקת למה הם זכאים, מתרגמת. הייתי בת ארבע כשברחתי ואלה אנשים שהיו ילדים כמוני אז. זה איום ונורא שאנשים בני גילנו מתמודדים 70 שנה אחרי המלחמה עם זה עדיין. אני פיתחתי שיטה למצוא הוכחות לאנשים כדי שיקבלו כסף מול מנגנון ארור ומכוער. יש אנשים שאח מקבל ואחותו לא, כי היא לא עונה על איזה קריטריון. גם מול האוצר וגם מול הגרמנים או ועידת התביעות. הטפסים ארוכים כאורך הגלות, בגרמנית או באנגלית, ודורשים מאנשים לחזור לטראומות נוראיות מהילדות".
מרים עצמה מצטנעת ומדגישה: "אני חברת קיבוץ, אז אני לא עשירה גדולה אבל מסתדרת עם מה שיש. ואני רואה ניצולים שקצבאות זה כל מה שהם חיים ממנו. אני חזקה, אבא שלי שרד במחנה דכאו עד שלושה שבועות לפני השחרור ואני כמוהו. אבל יש הרבה אנשים שנופלים במקומות האלה נפשית כי גם למשפחות אין יכולת להתעסק בבירוקרטיה הזאת. אני מעודדת את האנשים ואומרת להם 'שדדו לנו את הילדות, אבל את הנעורים קיבלנו במתנה'. אם עברתי את כל זה, אני מחוייבת לעזור".
מרלן מאור, פסיכולוגית ומנהלת מרכז "עמך" באשקלון בו מתנדבת מרים, מסבירה: "אנחנו מנסים להעצים את ניצולי השואה, שקוראים לעצמם בכלל 'שורדי השואה', כחלק מהשירות הטיפולי כדי שלא יראו בעצמם רק קורבנות. אחת הדרכים היא התנדבות, ולא רק בתוך 'עמך' אלא גם בקהילה בכלל. גם המתנדבים עצמם, כמו מרים, מקבלים תמיכה נפשית וטיפולית מהצוות המקצועי".
אבל מרים היא רק דוגמא אחת מתוך מאות שורדי שואה כמוה שמתנדבים בעצמם לסייע לחבריהם. מנהלת קשרי קהילה ב"עמך", אלישבע פלם-אורן, שופכת אור על התופעה שכמעט ולא זוכה לחשיפה: "יש לנו כאלף מתנדבים שעורכים ביקורים שבועיים אצל ניצולי שואה עריריים ומרותקים לבתיהם להפגת בדידותם וליציאה משותפת או מתנדבים במועדוני היום שלנו. כ-40% מהם הם ניצולי שואה בעצמם. ואנחנו מטפלים ב-18 אלף ניצולים מתוך כ-200 אלף שחיים בישראל". לאלישבע הסבר עצוב וממצה על יצר ההתנדבות העז בקרב הניצולים ה'צעירים': "קו של סיפורי חיים ששזור אצל המתנדבים הוא יצר ההישרדות בשואה שחייב אותם לעזור אחד לשני. כמו אחד ששמר קצת לחם לאחר שהיה חלש יותר, ועד היום הם כאלה. וכל עוד הם יכולים לעזור הם שורדים טוב יותר מאשר לו היו נזקקים".
אורן מדברת בפירוש גם על התרומה הייחודית של התנדבות ניצולי שואה דווקא עם חבריהם: "הם עצמם נתרמים כי אלה אנשים שאיבדו את ההורים שלהם ולפעמים לא הכירו אותם ועכשיו מתנדבים אצל מי שיכלו להיות הוריהם. וגם המסתייעים בהם כמובן, כי יש הבנה, קבלה ללא תנאי שמבוססת על אחווה ממש. אולי הם היו בגיל אחר ובמקום אחר בזמן השואה אבל אנחנו שמים לב בבירור שהטראומה יוצרת שותפות. של 'היינו שם'. גם אם מחליטים לשתוק, ישנה הבנה שבשתיקה. לפעמים די במבט, במחווה של גוף. סוג של קשרים שנוצרים רק ביניהם. וישנה גם הבנה מיוחדת ביכולת לתפוס ולהבין בשיחה. מהרבה ניצולים אנחנו שומעים ש'מי לא היה שם לא יכול להבין' ובזה הערך המוסף".
התרעות פיקוד העורף