אין כמעט חובב מכוניות פולקסווגן שאינו מכיר את פליקס בוריאן, הסוכן ובעל המוסך הראשון בארץ שמכר את הרכב הגרמני, כאשר רבים מניצולי השואה החרימו כל תוצרת של המדינה האירופית. לאורך 54 שנה, ואף על פי שנאלץ לברוח מזוועות הנאצים, הוא שיווק בהצלחה גם את החיפושית הידועה לשמצה, כלי הרכב שנבנה על פי בקשתו האישית של היטלר. פליקס, המתעקש להיקרא רק בשמו הפרטי, פרסם מודעות בעיתונים ודחף את המכונית לציבור, עד שהסוכנות והמוסך הפכו לשם דבר בישראל. אף על פי שמכר את בתי העסק לפני כ־15 שנה, הם נושאים את שמו עד היום בשל דרישת בית החרושת בגרמניה.

כעת, עם ציון 50 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, החליטה אגודת ישראל־גרמניה להפוך את פליקס לחלק מתערוכת מיצגים ייחודית הנודדת ברחבי הארץ, ומוצגת במקביל גם בברלין. כמי שנחשב לאחד מחלוצי הנורמליזציה ביחסי המדינות, מוצג פועלו על סטנד עצום במרכז התערוכה, ובו תמונות המתארות את תחילת דרכם של המוסך והסוכנות שהקים.



בכל שנות עבודתך, לא חששת מביקורת בשל מכירת מכוניות בעלות היסטוריה טעונה כל כך?
"עבור המצפון שלי, הזכרתי לעצמי שהגרמנים סייעו לנו לבנות את המדינה, התנדבו כאן, וגם העבירו שילומים לניצולי שואה. אם הם עבדו בשבילנו, לא הייתה סיבה שלא אעבוד עבורם. ידעתי שמדובר ברכב טוב ואמין, ואנשים שלא רצו לקנות מוצרים מגרמניה פשוט לא קנו פולקסווגן".

לך באופן אישי לא הפריע למכור את החיפושית המזוהה עם היטלר?
"לו היה מפריע לי, לא הייתי מוכר. לאט־לאט ראיתי את הכבישים מתמלאים בפולקסווגן, והיו לי קליינטים גם מהצבא ומהמשטרה. כמה חודשים אחרי שפתחתי את אולם התצוגה שלי, נפתחו עוד סוכנויות, מה שמראה שהיה ביקוש לפולקסווגן".

אי אפשר בלי לשאול על הזיוף שנחשף לפני כחודשיים בנתוני זיהום האוויר, הנמצאים ברכבי הדיזל של פולקסווגן, פרשה שגרמה לירידת שווי השוק של החברה.

"בתור ילד למדתי לטינית, ותרגום של אחד המשפטים המוכרים של הרומים אומר ש'מה שאתה עושה, תעשה עם חוכמה ותחשוב עד הסוף'. זה אומר הכל".

חניך של שני מאסטרים

אם כי הגיע לגיל גבורות, זוכר פליקס בן ה־91 כל פרט בחייו הארוכים, שהחלו בשנת 1924 בווינה. הוא נולד בין שתי מלחמות העולם, ובגיל 14 חווה את ההתעוררות הלאומנית והססמאות האנטישמיות שהציפו את אוסטריה. "כילד קטן היו לי חברים נוצרים ויהודים, ולא הייתה כל הפרדה, גם לא בבית הספר", הוא מתאר את רוח התקופה שקדמה לעליית הנאציזם. "בגיל 10 סיימתי בית ספר עממי, והייתי בין המעטים שעברו בחינה והתקבלו לגימנסיה ההומנית. שלוש שנים למדתי שם ספרות, היסטוריה, יוונית עתיקה ולטינית, עד שבמרץ 1938 הגיע היטלר ושינה הכל. מאחר שלא נראיתי יהודי, יכולתי להסתובב ברחובות בחופשיות ולראות את הנאצים עם המדים והמגפיים, ואת הדגלים עם צלבי הקרס. אבל כשריססו על השילוט בחנות הפרוות של אבא את המילה 'יהודי' בגרמנית, הוא הבין שאין לנו מה לחפש שם יותר".


סוכנות הרכב של פליקס בוריאן. צילום: אלבום פרטי

תוך מספר חודשים עזבה משפחת בוריאן את הבית בווינה, כשהיא מותירה מאחוריה חנות מלאה במעילים יקרים. מאחר שהאבא נשא אזרחות צ'כית, פנתה המשפחה לקרובים בברנו, הסמוכה לגבול אוסטריה־צ'כיה, והתגוררה עמם מספר חודשים. פליקס הרגיש שם אומלל. "לא הבנתי מילה בצ'כית ולא היו לי חברים", הוא נזכר. "הצטרפתי עם עוד כמה יהודים לתנועת הנוער 'תכלת לבן', ושם דיברנו על המפעל הציוני. כשהיטלר השתלט גם על האזור שבו התגוררנו, אבא החליט לברוח לפלשתינה. קרובי המשפחה ביקשו שנמתין לסרטיפיקטים, אבל אבא היה בעל יוזמה וראה את העתיד, ולכן נרשמנו לטרנספורט בלתי לגאלי".

פליקס והוריו נחתו בחוף נתניה בדצמבר 1938, לאחר שיט בשלוש אוניות שונות. בארץ הם התקבלו על ידי נציגים של תנועת בית"ר, שציידו אותם בתפוזים ובתלושים, ומשם נשלחו ללון בתל אביב. בעקבות מצוקת מקום בבתי המארחים, הופרדו ההורים ופליקס, ורק לאחר זמן מה התאחדו בדירת חדר
קטנטנה ברחוב רש"י בעיר.

"מאחר שבדרך ארצה גנבו לאבא את התיק עם כל הכסף בתוכו, נאלצתי לסייע בפרנסת המשפחה ולוותר על הלימודים", מספר פליקס על חייו כנער. "אמא עבדה בניקיון בתים, אבא מכר מוצרים מדלת לדלת תמורת סכומים פעוטים, ואני בחרתי לעסוק במכונאות רכב כי הוקסמתי מהמבנה של המנוע ומהטכנולוגיה. נעשיתי חניך של שני מאסטרים במוסך ברחוב שינקין, ומאוד אהבתי את העבודה אף על פי שהרווחתי בשבוע רק 20 פיאסטר, שהם חמישית של לירה. היה לי חשוב להיות מקצועי, וקראתי בשקיקה כל ספר הדרכה בגרמנית".

בשנת 1942 החליט פליקס בן ה־18 כי עבודתו בשינקין אינה מקדמת אותו יותר ועבר למוסך באומה בתל אביב, שהתמחה בתיקון מכוניות אמריקאיות, אנגליות וגרמניות. מפועל פשוט הוא התקדם לתפקיד של מנהל עבודה, אולם פליקס שאף גבוה יותר. ב־46' הוא הקים מוסך קטן משלו בדרך פתח תקווה 80 וקרא לו, בפשטות, "פליקס ושות'". שמו של בית העסק יצא למרחוק בזכות התמחותו בפתרונות טכנולוגיים מקוריים, המיועדים למורים לנהיגה ולנכים. עם קום המדינה, גויס פליקס לצבא, והוא ושותפו נאלצו לסגור את המוסך וחידשו את העבודה רק כעבור שנתיים. השינוי הגדול בעסקי הרכב של פליקס חל בינואר 1960, כאשר פתח מוסך גדול, הפועל עד היום ברחוב טברסקי בתל אביב, ובו עבדה גם אשתו נטי. שם גם החלה היכרותו המקצועית עם מכוניות הפולקסווגן.

התמסר לעתיקות

בחיפושית הפופולרית נתקל פליקס זמן קצר לאחר שחנך את בית העסק החדש. בישראל היו אז מכוניות פולקסווגן אחדות, שהובאו לארץ באופן פרטי על ידי אזרחים גרמנים, אולם מוסכי שירות ותיקונים לא היו בנמצא. "הגיע למוסך חבר עם חיפושית, וביקש ממני לטפל בה", מחייך פליקס. "ממנו שמעתי שפולקסווגן מחפשת אחר מוסך ישראלי שיתמחה בתיקון המכוניות שלהם. פניתי ליבואן והצעתי את עצמי. נאמר לי שלפני הוגשו 20 בקשות, אז השארתי כרטיס ביקור והלכתי. אחרי שבועיים הגיעו אלי היבואן ונציג מגרמניה, ובחנו את המוסך. אחרי חודש הגיע ממונה בכיר יותר מפולקסווגן, והוא בחר בעסק שלי".

איך פרסמת את המוסך?
"בעזרת מודעות בעיתון עברי ובעיתון גרמני בישראל, שבהן הופיעה בין היתר תמונה של אביר. במודעה כתבתי שכפי שהאדם מרגיש בטוח בתוך שריון, ככה ירגישו הנהגים בתוך פולקסווגן. התחלתי למכור מעט מכוניות במוסך, ולאחר שנתיים פתחתי סוכנות עם אולם תצוגה ברחוב יצחק שדה".

כל מי שחי ונהג בישראל בשנות ה־60 זוכר את המדבקה האדומה שהוצמדה לרכבי פולקסווגן, ועליה נכתבה המילה "פליקס", וזה הכל. השירות האיכותי לא נעדר מעיניה של החברה בגרמניה, והיא העניקה לפליקס סיכת זהב ולאחר מכן גם את אות הצטיינות יהלום היוקרתי. אלא שלקראת שנת 2000, כשמלאו לו 75, החליט פליקס לפרוש לגמלאות ולהתמסר לתחביב הישן שלו, איסוף עתיקות ושחזור כלי עבודה ולחימה של האדם הקדמון. חלק מועט מהפריטים הארכיאולוגיים הנדירים, שאותם אסף עם חברו אריך פרידמן ז"ל, מפארים היום את קירות דירתו, אולם הרוב הועבר למוזיאון שהקים בגן התעשייה תפן.

היה קשה לוותר על המוסך ולצאת לפנסיה?
"רציתי לפרוש כי העבודה במקצוע הזה היא קשה ודינמית, ובמקביל אליה שימשתי גם כחבר הנהלה באיגוד המוסכים, מה שהוסיף לי עוד עומס. רציתי חיים שקטים, לטייל ולהתעסק עם ארכיאולוגיה".

אתה עדיין מסתובב בארץ?
"לצערי כבר לא. מאז ששברתי שתי חוליות בגב אין לי שיווי משקל כל כך טוב ואני נעזר בהליכון. לעומת זאת, כמעט כל יום אני מתאמן בהרמת משקולות של קילו".

איך הרגשת כשביקשו ממך להשתתף בתערוכה?

"הייתי גאה".

התערוכה הבינלאומית בוחנת את התפתחות היחסים בין ישראל וגרמניה באמצעות מיצגים היסטוריים ואישיים, המתארים מתחים פוליטיים ואתגרים רגשיים, ומעודדים דיאלוג תרבותי וכלכלי. למעט הסטנד שמציג את סיפורו של פליקס ואת כניסתה של פולקסווגן לישראל, ניתן לצפות ביומנים, תמונות וסרטונים היסטוריים שטרם נחשפו. התערוכה, שפתוחה לקהל הרחב ללא תשלום, הוצגה כבר בתל אביב, בבאר שבע ובחיפה והחל מיום שלישי הקרוב ועד סוף דצמבר ינדדו המיצגים למתחם התחנה בירושלים.

יוזם התערוכה ונשיא אגודת ישראל גרמניה, גרישה אלרואי־ארלוזר, מציין כי מטרתה להעלות את המודעות לניואנסים שביחסים בין שתי המדינות, מעבר להיסטוריה הרשמית: "הטקסטים והמיצגים נועדו לעורר שאלות יותר מאשר לספק תשובות, ולהאיר מחלוקות במקום לתאר עובדות סופיות. המיצגים ינטרלו את הבורות, הדעות הקדומות והקלישאות, ויחזקו את המודעות לשינויים המתמשכים ביחסי המדינות, בהווה ובעתיד.