"זו תקופה קשה, אבל יש לי כבר פרספקטיבה", אומרת אורית סייף, בת 35, תושבת אפרת, נשואה ואם לחמישה בנים, עורכת דין במקצועה שעלתה ארצה מארצות הברית לפני כשנה וחצי, כשנחטפו ונרצחו שלושת הנערים בגוש עציון. עכשיו היא מתמודדת עם הידיעות על פיגועי דקירה כדבר שבשגרה. "זו לא הפעם הראשונה שלי בישראל", היא מספרת. "אני ובעלי היינו כאן בלימודים כבר בשנת 2000, וזו הייתה שנה קשה מאוד".
השקט שעליו מדברת אורית הוא פרי עבודתו של עודד רביבי, ראש המועצה זה שבע שנים, סא"ל במיל' ואב לשישה. רביבי לא מאמין בגדרות, ולכן היישוב אפרת לא מגודר פיזית, אבל רביבי מתחזק מערך אבטחה מרשים הכולל מצלמות שעוקבות אחר כל חלק ביישוב, חדר ביטחון פעיל בכל שעות היממה ובכל ימי השבוע, וקשרים עם היישובים הערביים הצמודים. "אני לא חושב שהדרך הזאת של הצבת פלוגה של חיילים חמושים היא הדרך למנוע פיגועים בצומת", טוען רביבי. "אפשר לאסוף מידע, להגביר את הלחץ, אבל התמונות האלה של בטונדות וחיילים מכוונים נשק, שמופיעות בכל כלי התקשורת, לא תורמות לתחושת הביטחון שלנו". לדברי רביבי, גם בימים אלה הוא מקיים שיח עם השכנים הפלסטינים. "גם הם רוצים כבר לחזור לשגרה, רוצים צירי תנועה פתוחים ורוצים פרנסה", הוא אומר.
אלא שלמרות המצב המתוח והשברירי, תושבי הגוש בטוחים שמדובר שהשקט עוד ישוב. "תמיד היה לנו מרקם עדין של דו־קיום בגוש עציון, תחושה של 'אנחנו יכולים לעשות אחרת'", אומרת הרבנית אסתי רוזנברג, תושבת אלון שבות ואם לשבעה, שמשמשת זה 18 שנים ראשת מדרשת הנשים במגדל עוז, בצמוד לישיבת הר עציון. היא דמות מוכרת בציונות הדתית, בתו של הרב אהרן ליכטנשטיין שהיה ראש ישיבת הר עציון משנת 1971. "אנחנו לא מקום שבו צועקים 'מוות לערבים'", היא מבהירה. "יש לנו עובדים פלסטינים בצוות המדרשה, הם חלק מאיתנו, משתתפים בכל האירועים, יש לי בהם אמון מלא גם עכשיו. אבל אני מצרה על דו־הקיום מסביב שנפגע. היינו נפגשים בעיקר בצומת, בחנויות, בסופרמרקט - ערבים ויהודים. עכשיו זה איננו. השבועות האחרונים הם נקודת מפנה. המציאות היום מפתיעה אותי. יש לי הרבה מחשבות על איך נצא מזה, אבל אני לא רואה פתרון מציאותי בטווח הנראה לעין".
במדרשה של רוזנברג, שמבוססת על ערכי הרב ועל פמיניזם דתי, לומדות 160 נשים גמרא, תנ"ך, הלכה ומחשבת ישראל - מקצועות לא שכיחים בתוכנית הלימודים של נשים חרדיות ודתיות. "יש לי בכל שנה 40 נשים צעירות שמגיעות מארצות הברית, ולמרות המצב לא היה לנו ביטול אחד של בקשה להתקבל או זוג הורים אחד שביקש להחזיר את הבת הביתה", היא אומרת. "גם מקרב ההורים הישראלים לא קיבלתי ולו שיחת טלפון מודאגת אחת".
היישוב החדש בגוש עציון מתוארך לשנת 1927, אבל ההתיישבות המשמעותית החלה רק בשנת 1943 עם עלייתו של קיבוץ כפר עציון על הקרקע. בעקבותיו עלו עוד שלושה יישובים ששרדו חמש שנים בלבד. בתחילת מלחמת העצמאות הטילו הערבים מצור על יישובי הגוש וניתקו את דרכי האספקה אליהם. ב־13 במאי 1948, יום לפני הכרזת המדינה, נפל כפר עציון, ו־242 חברי הקיבוץ, לוחמי פלמ"ח ולח"י, נהרגו בקרב. כמה עשרות לוחמים ואזרחים שנכנעו ללגיון הערבי נטבחו על ידי חיילי הלגיון הערבי וערביי האזור. ארבעה לוחמים הצליחו להימלט. שלושת הקיבוצים האחרים נכנעו ונשלחו עם המגנים למחנות שבויים בירדן. האזור חזר לשליטה ישראלית ב־1967, ובני הדור השני של קיבוץ כפר עציון, בניהם של הנרצחים והשבויים, הקימו את הקיבוץ מחדש ובעקבותיו עוד 18 יישובים במהלך השנים.
במרחק 200 מטרים בלבד מצומת הגוש מנהל אסף רוזנברג, בן 27 מאפרת, את היקב המשפחתי, שבו מיוצרים 70 אלף בקבוקי יין בשנה, ממגוון סוגים. עבורו הנושא הבוער הוא ההחלטה על סימון מוצרים מההתנחלויות, אך לנוכח המצב הוא מקפיד לשאת עליו את הנשק האישי שלו ומוכן לכל תרחיש.
למרות גילו הצעיר, רוזנברג עובד ביקב כבר מעל עשור, מאז הקימו אותו הוריו. את המטפורה על הכרם שמניבה את פריה דווקא בתנאים קשים הוא מיישם במסעדה, במרכז מבקרים וטעימת יין מקצועי ובגן האירועים שהקימו בשנים האחרונות. אלא שהשלושה עומדים עכשיו כמעט ריקים. "המסעדה בתפוסה נמוכה מאוד עכשיו", מספר רוזנברג. "לאנשים כאן יש עכשיו פחות חשק לצאת. תמיד דגלנו בדו־קיום. בימים רגילים אפשר לראות כאן אנשי עסקים פלסטינים בפגישות עבודה. המצב עכשיו משפיע על כולם, ויש לנו תמיד נשק במסעדה, אבל אני מאמין שזה יעבור".
"אנחנו לא בעניין של פוליטיקה", טוען גם ירון רוזנטל, בן 39, שמנהל את בית הספר שדה כפר עציון זה 14 שנים. מבחינתו, עסקים כרגיל: "אין שום שינוי בהנחיות הצבא לגבי טיולים בשטח, אנחנו כאן כדי להנחיל למבקרים את אהבת הארץ".
במשרדו של רוזנטל, נשוי ואב לילד, תלויה תמונתו של דוד בן־גוריון צועד בשבילים לצדו של יהושע כהן, איש שדה בוקר שהקים את בית הספר בכפר עציון. בשבילי בית הספר אנחנו פוגשים קבוצה גדולה שסיימה יום טיולים בשטח. לדברי רוזנטל, ב־2014 ביקרו כאן כ־120 אלף איש, והצוות במקום מונה 80 איש, מתוכם כ־20 פלסטינים.
התרעות פיקוד העורף