הרגע המרגש בחייו של אברהם ננצל קרה באוגוסט 43'. "קצין יהודי בבגדים אזרחיים הורה לנו לכרוע ברך ולנשק את האדמה", משחזר ננצל, שהיה בקבוצת ילדים נפעמת שחצתה את הגבול מירדן, בין בית יוסף לגשר. "כמי שהתחנך על ברכי הציונות, לא הייתי זקוק להוראה הזאת. נישקתי ובכיתי". חצי שנה קודם לכן, בפברואר 43', עברה ברחובות בדרכה לעתלית רכבת עמוסה בילדים שהגיעה מתעלת סואץ. "כל המושבה יצאה לקראתנו", נזכר חיים רובינסון. "עם זרי פרחים, תפוזים ודגלונים קיבלו את פנינו. אף פעם לא אשכח את זה".
אני שואל אותו אם ימשיך להיאבק, והוא משיב: "אחרי פסק הדין המקומם של בית המשפט העליון, שהשאיר אותנו עם מענק של 25,000 שקלים בלבד, הרמתי ידיים. אני מקווה שבעקבות הסרט של טלילה פרנק אולי יזוז משהו".
הפרופסור למתמטיקה, גמלאי אוניברסיטת תל אביב, תושב רמת השרון, מונה את מניין השנים מאז שעלה עם אמו בשנית ב־57', ב"עליית גומולקה" של יוצאי פולין, ולא מאז 43'. "הייתי מוכן לעשות להם הנחה", מעיר שוס, בן להורים קומוניסטים מקרקוב, שבארץ הודבק לו השם זאב, על שמו של ז'בוטינסקי.
יותר מ־1,000 ילדים הגיעו בשתי קבוצות לארץ האבות ב־43'. התביעה הוגשה בשם 217 בלבד מהם, בעוד רבים מילדי טהרן ויתרו. "עבר זמנו, בטל קורבנו", קובע אלוף במיל' חיים ארז, גם הוא מילדי טהרן. "אני לא מבקר את אלה שתבעו, ואולי יש עילה משפטית לתביעה, אבל לדעתי בסך הכל מדינת ישראל טיפלה בנו יפה מאוד ועשתה למעננו מספיק".
התרעות פיקוד העורף