בוקר נר חמישי של חג חנוכה, דצמבר 2005, התקבל מידע מודיעיני על מחבל מתאבד שנמצא בדרכו לפיגוע בשטח ישראל. סגן אורי בינמו, מגדוד נחשון, ביחד עם שלושה מחייליו, העמידו מחסום ביציאה הדרומית מטול כרם.
"המשפט שאמר באותו אירוע לחייליו, 'תעופו אחורה, אני לוקח אחריות', הוא אחד המשפטים החזקים שאמר בחייו", משוכנעת נעמה בינמו, אחותו של אורי ז"ל וקצינה בצה"ל אף היא. "לפני כן הוא הבהיר שאף מחבל לא יעבור את המחסום כשהוא במשמרת. הוא חסם בגופו ושילם בחייו. ידע באותם רגעים אחרונים את משמעות המעשה וכמה חמורות יכולות להיות התוצאות".
"אני מכירה הרבה משפחות שלקחו את השכול לכיוון של לא להתגייס, לא לאהוב את הצבא. אבל אני גדלתי במשפחה שמאוד מחוברת לארץ ולשירות הצבאי בכלל", היא אומרת. "אני גם מאוד אוהבת לתרום ובגלל זה המשכתי בצבא, כשאחד הגורמים שבגללם יצאתי לקצונה היה אורי".
"במהלך השבעה היה לי קשה לתפוס, הייתי בטוחה שאורי נסע לטיול ויחזור מתישהו. לא הבנתי את גודל האובדן. בהמשך, בגיל 14 או 15, אם היית מזכיר את השם של אחי כנראה שהייתי בוכה. היום אני מדברת חופשי על הנושא. כשהתגייסתי, הכיוון שלי ושל המשפחה היה לחיות לצד האסון ולא בתוכו. ממש ככה. עם השנים אני קולטת את האובדן. הוא כואב לי מדי יום, אבל יודעת להתמודד איתו".
"מאוד דומים, גם חיצונית וגם פנימית. הרבה אנשים שנתקלים בי יכולים להגיד 'את ממש מזכירה לי אותו'. אם מורידים לי את השיער, אני אורי. שנינו אוכלים ציפורניים, היחידים במשפחה. עקשנות היא תכונה משותפת. מכוונים למה שרוצים לעשות. לא נתקעים על סיטואציה".
"אורי מאוד אהב את הצבא ותמיד ביצע את המשימות שהוטלו עליו. הוא רצה להעמיק ולהתמקצע, והחיילים והמחלקה הרגישו את זה. ברור שמה שעשה זו הקרבה מטורפת. קשה לי להגיד את זה כמישהי שבאה ממשפחה שכולה וכאחותו הקטנה, אבל יש מצבים שזה שווה את זה. אם הוא לא היה עושה את המעשה, כנראה שהיו כיום הרבה משפחות שכולות. בסוף זה נעשה כדי למנוע אירוע טרגי והמוני".
"בתיכון עשיתי עבודה על קדושת החיים, שם ניסיתי לפענח מה זה אומר מימים עברו ועד היום. היה שם משהו שתפס אותי חזק. נאמר שבן אדם שלא הצליח להביא צאצאים לעולם משרת איזו מטרה מסוימת. לא קל לי, אבל אני מאמינה בגורל. ממש מאמינה בגורל. יכול להיות שאורי בא לעולם במטרה לעשות טוב. ממש לא פשוט לי להגיד את זה".
התרעות פיקוד העורף