בוקר נר חמישי של חג חנוכה, דצמבר 2005, התקבל מידע מודיעיני על מחבל מתאבד שנמצא בדרכו לפיגוע בשטח ישראל. סגן אורי בינמו, מגדוד נחשון, ביחד עם שלושה מחייליו, העמידו מחסום ביציאה הדרומית מטול כרם.

בבדיקה שערכו על אחת המוניות שביקשה לעבור במחסום, הבחין הקצין, בן ה־21, באדם חשוד. הוא ביקש ממנו להסיר את המעיל, אך החשוד סירב. בינמו הרחיק את חייליו והלך לטפל במקרה, אבל אז המחבל פוצץ את עצמו והסגן הצעיר נהרג במקום.
 



בציון לשבח שהוענק לאחר מותו על ידי מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל יאיר גולן, נכתב: "נחישותו של סגן אורי בינמו מנעה פיגוע התאבדות והצילה את תושבי מדינת ישראל מאסון כבד".
 

"המשפט שאמר באותו אירוע לחייליו, 'תעופו אחורה, אני לוקח אחריות', הוא אחד המשפטים החזקים שאמר בחייו", משוכנעת נעמה בינמו, אחותו של אורי ז"ל וקצינה בצה"ל אף היא. "לפני כן הוא הבהיר שאף מחבל לא יעבור את המחסום כשהוא במשמרת. הוא חסם בגופו ושילם בחייו. ידע באותם רגעים אחרונים את משמעות המעשה וכמה חמורות יכולות להיות התוצאות".




מחוברים לארץ

 



בינמו הייתה בת ילדה בת 12 כשקרה האסון. כיום, כשהגיעה לגיל שבו היה אחיה המנוח במותו, היא משרתת בצבא, קצינה בדרגת סגן בבית ספר לפיקוד תחת מערך יחידות השדה. מכשירה מדריכות חי"ר, שריון, הנדסה ותותחנים להיות קצינות.
 

"אני מכירה הרבה משפחות שלקחו את השכול לכיוון של לא להתגייס, לא לאהוב את הצבא. אבל אני גדלתי במשפחה שמאוד מחוברת לארץ ולשירות הצבאי בכלל", היא אומרת. "אני גם מאוד אוהבת לתרום ובגלל זה המשכתי בצבא, כשאחד הגורמים שבגללם יצאתי לקצונה היה אורי".


מה נשאר לך בזיכרון ממנו?


"המון. למרות הפרש הגילים היה לנו קשר מיוחד. הייתי האחות הקטנה והמעצבנת שנדבקת בטיולים ובישיבות עם חברים. הוא אף פעם לא מנע ממני לעשות את זה. ביליתי איתו הרבה כשהיה בבית". 


האב, בני בנמו, מחזיק  בתמונתו של בנו אורי. צילום: מקס ילינסון



בינמו זוכרת כל פרט מהיום שבו הודיעו לה שאורי איננו. "כשהאסון קרה הייתי אצל חברה והיינו אמורות לנסוע ללונה פארק בתל אביב. חופש חנוכה, כיף", היא משחזרת. "אמא שלי התקשרה ואמרה 'נעמה, בואי הביתה'. לא שמעתי איזה טון מלחיץ בקולה. הגעתי לרחוב שלנו וראיתי את אחותי הגדולה, הילה, עם חבר שלה יושבים ליד הבית ושניהם בוכים. אמרתי 'או־קיי. בטח שוב פעם הם רבו'. הבחנתי בחיילים ואמרתי שיכול להיות שאורי עשה איזו ארוחת מחלקה, אבל זה היה קצת מוזר, כי אמצע השבוע. כשראיתי את דודים שלי ליד הבית כבר הבנתי שמשהו קרה. נכנסתי לסלון וההורים ישבו שם ובכו. שאלתי 'מה קרה?' ואמא שלי ענתה 'אורי, אורי'. לא חיבקתי אף אחד. עליתי לחדר, סגרתי את הדלת והדלקתי טלוויזיה. שם ראיתי תמונה של אחי הגדול".


איך המוות שלו השפיע עלייך?


"במהלך השבעה היה לי קשה לתפוס, הייתי בטוחה שאורי נסע לטיול ויחזור מתישהו. לא הבנתי את גודל האובדן. בהמשך, בגיל 14 או 15, אם היית מזכיר את השם של אחי כנראה שהייתי בוכה. היום אני מדברת חופשי על הנושא. כשהתגייסתי, הכיוון שלי ושל המשפחה היה לחיות לצד האסון ולא בתוכו. ממש ככה. עם השנים אני קולטת את האובדן. הוא כואב לי מדי יום, אבל יודעת להתמודד איתו".


סגירת מעגל 



הוריהם של אורי ונעמה התגרשו כששניהם היו ילדים. נעמה הייתה אז תינוקת. האב, אבי בינמו, הוא היום ראש עיריית נשר. "ההורים שמחו מאוד כשבחרתי לצאת לקצונה", היא מספרת. "בראש ובראשונה זה החינוך שקיבלנו בבית, לכן היה מאוד מרגש מבחינת המשפחה כשעמדתי על רחבת המסדרים בבה"ד 1 וקיבלתי את סיכת המ"מ. זה היה סוג של סגירת מעגל. כיום אני מעניקה לצוערות דרגות במגרש המסדרים בלטרון, באותו מקום שבו אחי קיבל את הדרגה שלו. אני זוכרת את הטקס שלו כאילו היה אתמול. רק שאז הוא קיבל וכיום אני זו שמעניקה".


הייתם דומים?


"מאוד דומים, גם חיצונית וגם פנימית. הרבה אנשים שנתקלים בי יכולים להגיד 'את ממש מזכירה לי אותו'. אם מורידים לי את השיער, אני אורי. שנינו אוכלים ציפורניים, היחידים במשפחה. עקשנות היא תכונה משותפת. מכוונים למה שרוצים לעשות. לא נתקעים על סיטואציה".


שטף הפיגועים שעובר בתקופה האחרונה על המדינה מחזיר אותך למותו של אורי?


"יש כל מיני דברים שמזכירים את אחי. לרוב לא מדובר בפיגועים, אלא בסיטואציות מצחיקות, הפעמים שהייתי מבקשת ממנו שישמור עלי. גם דברים שעוברים עלי והייתי מעוניינת להתייעץ איתו לגביהם מזכירים לי אותו. ומוניות גדולות. באירוע שבו הוא נפל הייתה מעורבת מונית גדולה, ככה שמוניות גדולות תמיד תופסות לי את העין. בסך הכל אני רוצה שדברים חיוביים יזכירו אותו. המצב הביטחוני הוא מורכב ולא פשוט, אבל כמו שהוא לא פשוט לי הוא לא פשוט גם לאחרים".
 

בגלל הרצון של בינמו לזכור את אחיה החי ולשמר את החוויות המשותפות החיוביות, היא ממעטת לעלות לקברו. "אני הולכת כשיש אזכרה או יום זיכרון לחללי צה"ל, כי אני מכבדת אותו ואת המשפחה. אבל אני לא אוהבת להיות שם", היא מדגישה. "לא מתחברת למקום שנקרא בית עלמין, כי קשה לי מאוד לאפיין את אורי במוות. יותר קל להתמודד כשאני חושבת על חייו, כשאני הולכת לרכוב על סוסים או לטייל. זה נותן יותר משמעות מאשר הקבר, מקום שלא מתאים לו".
 

עשר שנים עברו מאז האסון. נעמה אומרת שהזמן רץ. הייתה לה אז בת מצווה, וכיום היא צריכה להחליט אם היא ממשיכה בשירות הצבאי או משתחררת לחופש ארוך ולאחריו לימודי מינהל עסקים. היא עדיין לא סגורה על עתידה.
 

"מה אורי היה עושה היום?", היא חושבת לרגע על השאלה. "בטח הוא היה נשאר עם עינת, החברה שלו. אני מאמינה שהם היו מתחתנים. הוא היה ממשיך ומתקדם בצבא או מצטרף לשב"כ או למוסד. הנושא הביטחוני מאוד עניין אותו".


"כל מיני דברים מזכירים לי את אחי" נעמה בנמו. צילום: אלוני מור

כקצינה את יכולה לנתח את המעשה שעשה, שעלה לו בחייו? כמה אומץ נדרש ממנו, כמה הקרבה.

"אורי מאוד אהב את הצבא ותמיד ביצע את המשימות שהוטלו עליו. הוא רצה להעמיק ולהתמקצע, והחיילים והמחלקה הרגישו את זה. ברור שמה שעשה זו הקרבה מטורפת. קשה לי להגיד את זה כמישהי שבאה ממשפחה שכולה וכאחותו הקטנה, אבל יש מצבים שזה שווה את זה. אם הוא לא היה עושה את המעשה, כנראה שהיו כיום הרבה משפחות שכולות. בסוף זה נעשה כדי למנוע אירוע טרגי והמוני".


אבל אלה החיים שלו.


"בתיכון עשיתי עבודה על קדושת החיים, שם ניסיתי לפענח מה זה אומר מימים עברו ועד היום. היה שם משהו שתפס אותי חזק. נאמר שבן אדם שלא הצליח להביא צאצאים לעולם משרת איזו מטרה מסוימת. לא קל לי, אבל אני מאמינה בגורל. ממש מאמינה בגורל. יכול להיות שאורי בא לעולם במטרה לעשות טוב. ממש לא פשוט לי להגיד את זה".