כתבתי פעם ספר, 'צבעוני ארבע', לא יודע איך תשיג אותו", פותח אלוף במיל' גיורא רום. "אבל אם תצליח, יש בו פרק שנקרא 'הפנימייה הצבאית'. כשתקרא אותו, תבין קצת מה עבר עלי שם".
ההחלטה לסגור את הפנימייה בעיקר מעלה אצל ברקאי סנטימנטים לתקופה ההיא. "זה היה שילוב מרתק של חיים צבאיים ואזרחיים", הוא אומר. "הרי הפנימייה הצבאית צמודה לבית הספר הריאלי, אז היום שלנו התחלק ממש חצי־חצי. חצי מהיום עם הבנים והבנות של בית הספר, וחצי חיים צבאיים. זה לא תיכון רגיל, אלא מסגרת מאוד אינטנסיבית. כל החיים שלך באותן שלוש שנים אתה חי יחד עם אותם אנשים כל הזמן. מסיים את הלימודים וחוזר להיות עם החברים שלך, עושה איתם אימונים צבאיים ונמצא איתם גם בימים וגם בלילות. זה היה קצת כמו תנועת נוער".
מצעד הידוענים שהמקום הזה העמיד מדהים. ביניהם ניתן למצוא את הרמטכ"לים לשעבר אמנון ליפקין שחק וגבי אשכנזי; סגן הרמטכ"ל לשעבר ושגריר ישראל בסין כיום, מתן וילנאי; מפקד חיל האוויר לשעבר, הרצל בודינגר; אלוף פיקוד הדרום לשעבר, דורון אלמוג; היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מיכאל בן יאיר; אלוף פיקוד הדרום ולשעבר המזכיר הצבאי לממשלה אייל זמיר ועוד.
על עוצמת החוויה אין מחלוקת בין הבוגרים. "יש משהו יוצא דופן בהחלטה לעזוב את הבית בגיל בית הספר התיכון ולהצטרף לפנימייה, על אחת כמה וכמה לפנימייה בעלת גוון צבאי", כותב רום בספרו. "אנחנו התכנסנו בתוך עצמנו, מעין כת מורמת מעם, כת עם ייעוד, כת שצריכה להכין כל אחד מחבריה לשירות בסטנדרטים הגבוהים ביותר שאפשר להעלות על הדעת".
רזי ברקאי, שלמד במחזור לפני עמית מסויג יותר. "אני מאוד נוסטלגי לגבי המקום", הוא אומר. "יש בכך קצת געגועים לנעורים שלך, כשאתה כבר לא שם. חושבים עכשיו שחלק גדול מהפנימיות מיצו את עצמן, וזה בסדר מבחינתי. לשאלה אם זה נכון או לא לסגור אותן אני לא נכנס. אפשר רק לשער שלבוגרים זו צביטה בלב".
התרעות פיקוד העורף