באזכרה האחרונה של תאיר, שהתקיימה לפני כעשרה ימים, הוא ניצב בקושי מול המצבה הלבנה, רפרף בעיניים כבויות על פני האותיות השחורות החרוטות באבן. כשהרים את עיניו הבחין ראדה בקהל העצום שהתייצב בבית הקברות בקצרין, מחזה שאינו אופייני לאזכרות המתקיימות לאחר כעשור. חלקם הגיעו לא רק בשביל תאיר, אלא גם לאור מצבו הבריאותי השברירי. בקול חלש ורועד קרא ראדה עם שני בניו את תפילות העלייה לקבר ולאחר מכן הביט באשתו, אילנה, בדממה. את אוושת הרוח הקרירה הפר שיעולו העמוק והמתמשך. ראדה, שלקה בדלקת ריאות קשה, סירב להיעדר מהטקס שבו צוין מותה של בתו האהובה, אף שהדבר חייב אותו לעזוב לכמה שעות את בית החולים שבו אושפז.
“את המחלה גיליתי ב־2009, ואין ספק שהיא התפרצה בעקבות הרצח של תאיר והאבל הכבד״, הוא אומר. “הגרון התחיל להתנפח וגם אזור בית השחי. גילו אצלי סרטן קשה של בלוטות הלימפה. אני חי איתו שש שנים, אבל מסרב לעבור ניתוחים או הקרנות. הסכמתי רק לטיפולי כימותרפיה, אבל בתקופה האחרונה הגוף שלי לא עומד בהם כי הסרטן אוכל אותי מבפנים. לפני שבועיים עשיתי בדיקת סי־טי והתגלה שהמחלה התפשטה גם לבטן ולצוואר״.
מאז שנרצחה, הפך פרויקט בית הכנסת למפעל חייו של ראדה. לפני כשלוש שנים החלו העבודות על בית הכנסת, שייקרא “תאיר שבת אחים״, אולם הן הוקפאו בשל מחסור במימון. לאחרונה גייסה העמותה האחראית על הבנייה כ־400 אלף שקל, והשיפוץ ממשיך להתבצע מסביב לשעון. ראדה מקווה כי עד לאירוע הפתיחה יצליח לגייס לפחות 150 אלף שקל נוספים שיוקדשו להתקנת ויטראז׳ים צבעוניים על החלונות הגדולים.
לטקס חנוכת המקום נקבעו שני תאריכים משמעותיים, התלויים בקצב העבודות. האחד, 4 בינואר, הנו יום הולדתה של תאיר, שאמורה הייתה להיות בת 23. השני, שיחול ב־16 בחודש, הנו יום הולדתו של ראדה. “העיקר שבית הכנסת יפעל כבר״, הוא אומר בין שיעול לשיעול. “אני יודע ומרגיש שאזכה להיות בטקס הפתיחה, ומתכנן גם להגיע לתפילות השבת. לא אתן לסרטן להכניע אותי. אם בתשע השנים האחרונות הצלחתי לקום כל בוקר ולחיות, שום מחלה לא תשבור אותי עכשיו".
קשה להתעלם מהליכתו המדודה והאטית ופניו רוויות הסבל והכאב של ראדה. אלא שגוו מזדקף ועיניו אורות כאשר הוא ניצב מול בית הכנסת, מקשיב להמולת הפטישים ושאון המקדחות הבוקע מבפנים. המבנה, שבנייתו נמצאת לקראת סיום, ממוקם בסמיכות לגן מיקולוב בקצרין, ומחלונותיו נשקפים שדה ירוק, אדמות חקלאיות ורכס הרי נפתלי הגולש לגבול לבנון.
“זה בדיוק מה שראיתי בדמיון שלי״, אומר ראדה כשהוא מסתובב בהתרגשות בין הסולמות והפועלים. “אני אוהב את גוני השמנת, את החלונות עם הקשתות וגם את המיקום. כשראיתי את התוכנית על הנייר, זה עשה לי טוב. הרגשתי שהארכיטקטורה מייצגת את תאיר בכבוד. בית הכנסת נותן לי תקווה בלב, הוא כמו בית המקדש הקטן שלי. כאילו תאיר ממשיכה לחיות דרך המקום הזה. תחשבי, אם הייתי מקדיש לה ספר תורה, אז היו מוציאים אותו אחת לשישה שבועות. בית הכנסת, לעומת זאת, זה חיים. הוא תמיד פעיל".
ראדה, שיציין 60 בשבוע הבא, לא האמין בתחילה כשנודע לו שחלה בסרטן. יחד עם ההתמודדות הקשה על אובדן בתו בצורה אכזרית כל כך, הוא ניצב כעת מול טרגדיה נוספת. מאז חייו נעים בין הניסיון לנהל סוג של שגרה לבין בית חולים פוריה בטבריה והאונקולוגים. מאחר שגופו נחלש בשל הסרטן, נדבק אליו כמעט כל חיידק המרחף באוויר. כשאינו מאושפז, אילנה היא זו המחברת אותו לעירוי המזרים את האנטיביוטיקה ישירות לווריד. עם השקית השקופה המחוברת לידו השמאלית פונה ראדה לסלון, מתרווח בזהירות על ספת העץ ובוהה במשך דקות ארוכות בפניה המלאכיות של תאיר, הניבטות מכל פינה.
“שקלתי בעבר 86 קילו והיום אני שוקל 40 קילו פחות״, הוא נאנח. “אני נוטה לקבל חום בגלל הסרטן, ובמצבי הנוכחי אי אפשר להעניק לי טיפול. אני משלים עם גורלי, איזה שלא יהיה, ורק לא מצליח להתמודד עם הכאב הזה בכל הגוף. כל מה שחשוב לי כרגע הוא להרגיש טוב, גם אם זה יהיה לתקופה קצרה״.
בשנים הראשונות שלאחר הרצח חלף ראדה על פני החדר והסיט את עיניו למסדרון. גם מבט חטוף על המיטה או השידה גרמו לו לפרץ בכי ארוך ובלתי נשלט. “היום אני מסוגל להיכנס פנימה, אבל עדיין קשה לי״, הוא אומר בשקט. “בכל פעם שאני רואה את החפצים של תאיר, אני מתמלא בתחושת כבדות, כי אני יודע שהיא לא תחזור לעולם״.
אחת מחברותיה הקרובות, שי מיקה יפרח, עומדת להיכנס לבית "האח הגדול" ולספר על הקשר שלה לבתך ועד כמה הרצח השפיע על חייה. “כל מי שמספר רק את האמת על הבת שלי, זה בסדר. יפריע לי רק אם ישקרו ויעגלו פינות". תאיר נולדה כאחות הצעירה של רועי ואוהד, היום אב לתינוק בן שנתיים, והפכה מיד לנסיכה של הבית. פרשת הרצח, שזכתה לכינוי "הטווין פיקס של קצרין", זעזעה את המדינה בשל אכזריותה ובשל המסתורין האופף עדיין את המניע המדויק למעשה.
תאיר, שהייתה אז תלמידת כיתה ח' בבית הספר נופי גולן, נחשבה לילדה דעתנית ומקובלת בחברה, שאהבה להמציא צעדי מחול ושאפה להפוך לרקדנית מקצוענית. ב־6 בדצמבר 2006, בסביבות השעה 13:00, היא החליטה להיעדר משיעור תיאטרון, ונשארה בחצר בית הספר יחד עם מספר חברים. הקבוצה ישבה מתחת לפרגולה, וכעבור חצי שעה הודיעה להם תאיר כי היא הולכת לשתות מים. משבוששה לחזור, שבה חברתה לכיתה בלעדיה, ויום הלימודים הסתיים בלי שמישהו שם לב לתיקה המיותם שנותר בכיתה.
גופתה של תאיר התגלתה בשעות הערב כשהיא מונחת על האסלה באחד מתאי השירותים של הקומה השנייה בבית הספר, ועליה חתכים וסימני אלימות רבים. כבר ממבט ראשון אפשר היה לראות כי גרונה שוסף פעמיים בסכין ושעל ידיה נמצאו פצעי התגוננות. הרוצח הקפיד לנעול את דלת התא מבפנים, וטיפס החוצה כשהוא רומס בדרכו את תאיר ומותיר על בגדיה ועל הקיר את טביעת סוליות נעליו.
במשך שבוע התנהלה המשטרה באפלה והעלתה אין ספור השערות. החל מתקיפת בני נוער מכת השטן, דרך האנס הסדרתי בני סלע שברח מהכלא ימים ספורים קודם לכן, ועד לכיוון הלאומני. רגע לפני שתאיר הפכה ללורה פאלמר הישראלית, נעצר רומן זדורוב, פועל בניין בן 29, שהועסק בעבודות ריצוף במקלט בית הספר.
בתחילה הכחיש זדורוב כל קשר לאירוע, אולם כעבור שמונה ימים התוודה בפני מדובב כי רצח את תאיר. הוא טען כי ביקשה ממנו סיגריה, אף שעל פי כל העדויות היא מעולם לא עישנה. בנוסף, התלונן כי תלמידי בית הספר נהגו לקלל אותו כשסירב לתת להם סיגריות והציקו לו כאשר ניתקו לפרקים את כבל החשמל של המכשיר ששימש אותו בעבודתו.
שיחה זו של זדורוב נחשבה לנקודת מפנה בחקירת המשטרה, ובספטמבר 2010 הוא הורשע בין היתר בעקבותיה ברצח ונידון למאסר עולם. זדורוב ערער על הרשעתו, ובית המשפט העליון הורה לבית המשפט המחוזי בנצרת לדון בשתי חוות דעת חדשות מטעמו, שהוגשו על ידי הסנגוריה הציבורית. בפברואר 2014, תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על המומחים של הסנגוריה שהעידו בפניו, הרשיע בית המשפט את זדורוב בשנית. אלא שהרוצח לא נכנע וכיום תלוי בבית המשפט העליון ערעורו השני הממתין כשנה להחלטת השופטים.
לראדה אין כל ספק מי קטל את חייה של בתו. "כשזדורוב נעצר, אשתו התקשרה אלינו הביתה וסיפרה שבעלה דיבר איתה ביום הרצח בסביבות חמש או שש בערב ואמר שילדה קטנה נפלה באסלה של השירותים בבית הספר. מאיפה הוא ידע את זה? הרי את תאיר מצאו רק ברבע לשבע. זדורוב הוא שקרן גדול. רמאי עם תעודות. לו יכולתי, הייתי שוחט אותו בעצמי. אנשים לא מבינים מה זה רצח של ילד. אתה נזרק ומתרסק, ולא יכול לבנות את עצמך מחדש. והרוצח? הוא יושב בכלא ויש לו אוכל, טלוויזיה, עבודה, לימודים. ומי משלם עבור מה שהוא מקבל? אני ושאר משלמי המסים במדינה. זה לא צדק בעיני".
"אני זוכר את תאיר יוצאת מהאוטו, אומרת לי להתראות קצר והולכת", הוא משחזר. "בסביבות הצהריים אילנה התקשרה מבוהלת, ואמרה שתאיר לא הגיעה הביתה. אחרי שהיא התקשרה לחברות של הבת והתברר שאף אחת לא ראתה אותה, החלטתי לנסוע לבית הספר. היה חושך וירד מבול. עשיתי סיבוב בחוץ וחשבתי לעצמי שבטח הבטרייה של הפלאפון של תאיר התרוקנה ואין לה דרך להודיע היכן היא. לא הייתה לי תחושה רעה, אבל כשהגעתי הביתה מצאתי את אילנה בוכה. היו לה תחושות קשות שמשהו רע קרה. החלטתי לחזור לבית הספר ביחד עם מנהלת המתנ"ס ואחד העובדים, וכל אחד מאיתנו חיפש במקום אחר. משום מה לא עלינו לקומה השנייה".
ראדה מיהר לבית הספר והבחין בהתקהלות עצומה של שוטרים, אנשי מד"א ועשרות מתנדבים. לבו נפל ורגליו סחבו אותו בקושי במעלה הקומה השנייה. "כל אחד רצה לראות מה קרה ואנשים טיפסו על דלת השירותים", הוא אומר. "הזירה, שהייתה אמורה להיות סטרילית, הזדהמה מיד מסוליות נעליים וטביעות אצבעות. זה טיפס, זה נגע עם הידיים. היה שם בלגן נוראי, ולצערי הוא חלק מהחומר שמשמש היום את הרוצח בערעורים שלו".
התרעות פיקוד העורף