"אני לא מסוגלת יותר להריח, להרגיש, להיות. אני כל יום מתעוררת לכאבים, והם אוכלים אותי חיה. אבל הם ממשיכים להגיד לעצמם שאת נהנית. את נמצאת בסיוט שלא נגמר ואת רוצה להתעורר, אבל הוא פשוט לא נותן לך. את חיה בפחד ואף אחד לא שם בשבילך".
זוהי רק עדות אחת מתוך קרוב ל־20 שנמצאות באתר When he pays. Me, עמוד טמבלר שמוקדש לעדויותיהן המצמררות והקשות מנשוא של נשים שעוסקות בזנות או כאלה שהצליחו לצאת ממנה. האתר נולד כשנה לאחר עלייתו לאוויר של When he pays, שבו נאספו עדויות של גברים, צרכני זנות, שחלקו את "חוויותיהם" בפורומים ובקבוצות סקס שונות ברחבי הרשת.
ההבדל בין שני האתרים הוא תהומי ובלתי נסבל, אך מציג את שני הצדדים של המתרס: בעוד שמהאתר הראשון שעלה לאוויר בוקעת תחושה קשה של ניתוק מהמציאות האכזרית של הנשים בזנות והתייחסות אליהן כאל מוצר מדף מתכלה, באתר החדש אפשר לזהות בבירור את ההרס והחורבן שהנשים האלה חוות מדי יום.
"אני לא יודעת מה יותר נהרס בי ומתי", כתבה אחת המשתתפות בעמוד. "אני מקנאה במי שיכולה להסתכל בעיני בן זוגה ולא לחשוב שהוא רוצה מין מלוכלך כזה, כמו שלהם... רציתי נורא למות וחלמתי על מישהו שיאשר לי את זה, כמו מלאך המוות".
"הייתי מבקשת שזה רק חלום בלהות, סיוט ואני רוצה להתעורר", כתבה אחת המשתתפות בעמוד. "הגברים שצורכים נשים בתשלום הם אנשים חולים ומסוכנים וצריך לשים לזה סוף. זנות היא אונס על בסיס יומיומי".
"במהלך השנה האחרונה הייתה לי התלבטות גדולה, אם לפתוח בפרויקט שמצטט את הנשים עצמן. מפני שלאסוף עדויות של נשים במעגל הזנות או שיצאו ממעגל הזנות זו לא מלאכה פשוטה, בעיקר מבחינה מוסרית", מסבירה טלי קורל, מנכ"לית מכון תודעה לסיוע לנשים וגברים במעגל הזנות ולשינוי הגישה הציבורית, יוזמת פרויקט When he pays. Me.
"בשנים האחרונות למדתי עד כמה קשה לאישה בזנות או אפילו למי שהייתה בזנות לפני כמה שנים לדבר מחדש את השפה הזאת. תחת זאת יש רצון – לגיטימי, טבעי ומובן – לא לחזור לשם ולהמשיך הלאה בחיים. וכשאישה עדיין בתוך תעשיית המין, קיימת הנטייה הטבעית לנרמל את הסיטואציה ולא להתעסק בסחי שלה. זה יצר אנושי בסיסי ואני מבינה אותו ואף יכולה לומר שלו אני הייתי בזנות, סביר להניח שבכלל לא הייתי רוצה לדובב את הרגשות שלי או שמישהו ידובב אותם.
"ככל שדיברתי עם נשים שאני מכירה שנמצאות במעגל הזנות או יצאו ממנו, הן אלו שמיוזמתן העלו את הצורך לשתף ולדבר ולהוציא את הדברים החוצה. בין אם מדובר בשיתוף זיכרונות וקשיים של אירועים שהתרחשו לפני שנים, ובין אם מדובר בשיתוף של אינטראקציה בהווה מול לקוח קשה, רצון לאוורר את התחושות ולהוציא עצבים. כשהבנתי שזה צורך שעולה מהן, החלטתי להעלות את הפרויקט. וזה אחרי שנה של התלבטות".
נושא הזנות הוא לא עניין שנעלם מהכותרות, אך בכל זאת נבלע בתוכן ולעתים זוכה למעט מדי תשומת לב תקשורתית וציבורית. בחודשים האחרונים מתנהל מאבק לסגירת מספר בתי בושת בתל אביב ובאוגוסט האחרון התאבדה ג', אישה שעבדה בבית הבושת בירקון 98 בתל אביב שנסגר. למרות שהפעילות והפעילים בנושא עובדים במרץ רב לשינוי התפיסה, עושה רושם שאחוזים ניכרים בציבור הישראלי עדיין סבורים שזנות היא בחירה.
בסוף השבוע האחרון הקדישה יו"ר מרצ ח"כ זהבה גלאון פוסט בעמוד הפייסבוק שלה לאתר החדש, ואפשר להניח שבזכותה נחשפו אליו רבים. "המאבק בסחר ובאלימות כלפי נשים מלווה אותי לאורך כל שנות פעילותי הציבורית, כאישה וכמחוקקת", מסבירה ח"כ גלאון בראיון ל"מעריב המגזין". "את הפוסט על When He Pays כתבתי כדי להעלות מודעות לפרויקט החשוב הזה, שמעביר ללא תיווך את חוויותיהן הקשות של נשים בזנות, נשים שנתונות בכל יום למכבש אלים ובלתי אפשרי, ששום אישה או איש אינם צריכים לעבור. לפחות 90% מהנשים במעגל הזנות הן קורבנות של גילוי עריות או התעללות מינית, מחקרים בעולם מלמדים שכ־70% מהנשים בזנות סובלות מפוסט טראומה קשה ורבות מהן מכורות לסמים ואלכוהול שלוכדים אותם במעגל קסמים. יש לנו כחברה אחריות מוסרית לשים סוף למצב האיום הזה, בו נשים וגם גברים נדחקים לפינה כלכלית ונפשית ומוצאים את עצמם בגיהנום עלי אדמות בלי אפשרות להשתקם".
"התרבות שלנו רוויה בפרדיגמות די מיושנות לגבי מיניות נשית ומיניות בכלל, ובאתוסים הייחודיים לתרבות הישראלית", אומרת קורל. "החיבור ביניהם הוא זה שלעתים כל כך קרובות מעכיר את השיח על הזנות וצובע אותו בקלישאות. מבחינה מהותית, אנשים מבלבלים בין ליברליזם מיני לבין זנות, וחושבים שיש זהות ביניהם. זה קשור בין היתר לכך שאנחנו חברה דתית ופוריטנית במובנים רבים, והזנות באופן מוטעה מתפרשת – בעיקר בקרב צרכניה ושופריה של תעשיית המין, אבל לא רק – כאקט של מרידה בפוריטניות. רווחת הנטייה לעשות אקדמיזציה לזנות ולדבר עליה במונחים של חופש ביטוי וחופש עיסוק, בהתעלמות מהאלמנטים הפוגעניים שהם חלק בלתי נפרד ממנה. לכן הקול האותנטי של הנשים עצמן חיוני וחשוב פי כמה מהדיון השחוק בגוף שלישי. מעבר לכך, במדינה שבה אחד האתוסים המרכזיים הוא השירות הצבאי, טבוע ברובנו הקונצנזוס שהגוף שלנו, לפחות לתקופה מוגבלת בחיים, הוא כלי שרת ומופקר מאיתנו למען מטרה גדולה יותר. בתרבות כזאת מאוד קשה ומאתגר לשכנע את הציבור מדוע השימוש בגוף בזנות הוא פוגעני ופסול".
"בקמפיין הנוכחי רוב התגובות בינתיים הן של נשים, לפחות בעמוד עצמו. אך ניכר שבשיתופים יש גיוון מגדרי משמעותי יותר. יש קונצנזוס שהטקסטים משתקים ולרוב קשה מאוד למגיבים להשיב משהו שהוא מעבר להשתתפות בצער על הסיטואציה המתוארת, או מעבר לגילוי של כעס או אמפתיה. ניכר שבשני הפרויקטים של העדויות, הרגש העיקרי שעולה הוא כעס, וכאן אני אופטימית, מפני שמהפכה חברתית חייבת להתחיל מנקודה שבה אנחנו באמת זועמים ורוצים לעשות שינוי. ככל שתהיינה יותר עדויות, אני מאמינה שהיקף ומגוון התגובות יגדלו בהתאם, כפי שקרה בקמפיין המקביל של ציטוטי הלקוחות – ובו הגיבו אפילו הלקוחות עצמם, חלקם בזהות בדויה וחלקם בפרופילים הציבוריים שלהם".
גם הפוסט של ח"כ גלאון מעניק לקורל מידה מסוימת של תקווה לשינוי. "סוגיית הזנות לפעמים כל כך אזוטרית וכל כך שנויה במחלוקת בתוך השטף של כל הטירוף שאנחנו מוקפים בו, והוא חלק מאיתנו, ולתחושתי רוב הפוליטיקאיות חוששות להתעסק בה בעוד שפוליטיקאים גברים לדעתי נמנעים ממש במכוון מלעסוק בה", היא אומרת. "יש נשים חזקות בפוליטיקה הישראלית שמכירות את הסוגיה כבר שנים רבות והן שותפות למאבק עוד הרבה לפני השיח הנוכחי. גלאון היא מהיוזמות הראשונות של הצעת החוק לאיסור צריכת זנות, והיא ידועה כזו שמניחה על השולחן את הדברים גם אם הם רחוקים מלהיות פופולריים. גם שלי יחימוביץ' שותפה מבחינה אידיאולוגית וחתומה על הצעת החוק, ואשמח לשמוע יותר את הקול שלה ושל פוליטיקאיות נוספות. סוגיית הזנות מושכת אש ותגובות קשות, אבל פוליטיקאיות ונשים בעלות השפעה ציבורית בכלל, ראוי שיעסקו לא רק בסוגיה הפופולרית לשעה הנוכחית, אלא גם בדברים הקשים שממשיכים להתקיים הרבה אחרי שחולפים הפריימריז והבחירות הארציות והמצלמות כבות".
התרעות פיקוד העורף