הייתי ילד שקט, שקול. תלמיד מצטיין. למדתי בבית ספר פרטי. אחר הצהריים היינו יוצאים לטייל ולצוד ציפורים עם רוגטקה. לשחות בנהר. או שהיה יורד שלג, בחורף, אז היינו משחקים בחוץ, מצטלמים. לפעמים הייתי נוסע עם אבא שלי לבירות. כשראינו את מחנות הפליטים, בכניסה לעיר, שאלתי אותו מה זה. אבא הסביר לי 'בני, אלה פלסטינים שהישראלים גירשו מארצם ולא נותנים להם לחזור אליה.' אהדנו את קבוצת הכדורגל הלבנונית, 'אניג'מה', והערצנו את הזמרת פיירוז. אני חלמתי להיות חייל. רציתי ללכת לאקדמיה הצבאית ולהיות קצין. באפריל ,’75 בעקבות מלחמת האזרחים, נסגר בית הספר שלי. ישבתי בבית. דיברתי עם החבר'ה, דברים של נערים. לא פוליטיקה. קראתי חוברות קומיקס, היה לי מינוי כי נורא אהבתי קומיקס, ושמעתי חדשות. אחר כך הצטרפתי לצופים, סניף של המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית של כמאל ג'ונבלט. ג'ונבלט היה דמות נערצת אצלנו בבית, הורי אפילו תלו תמונה שלו בסלון. הפעולות בצופים היו פעמיים בשבוע. הקבוצות היו מסודרות לפי גילים. רק בנים. עשינו פעילות חברתית, מסיק זיתים בכפר ואימונים קלים. טיפוס על הרים, הליכה וריצה.
"אני רציתי להילחם. ברחובות כבר היו תמונות של ערפאת ופוסטרים של המהפכה הפלסטינית, ופלסטינים היו עוברים מבית לבית לאסוף תרומות. אמרתי 'לשיר עם בני נוער וללכת לטיולים, זה לא בשבילי.' ניגשתי לאחראי על התנועה במפלגה הסוציאליסטית ואמרתי לו 'תנו לי ללכת לחזית להילחם בפלנגות.' הוא אמר לי 'אתה צעיר מדי.' הייתי בן 13 וחצי. אהבתי אקשן. המוטיבציה שלי הייתה גבוהה. נציגים מהארגון של אחמד ג'יבריל, 'החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית,' הסתובבו בכפרים. הם גייסו אנשים לאימונים. פניתי לאחד מהם ושכנעתי אותו שירשום אותי. כל יום בחמש אחר הצהריים היה מגיע מיני קאר לקחת אותי למחנה, להתאמן. שם יריתי בפעם הראשונה. קלצ'ניקוב. דבר מדהים.
"בבית לא ידעו. אחרי כמה ימים, אבא שלי גילה. הוא היה איש שלום, אדם שהמלחמה רחוקה מהאופי שלו. לא היה לו את האדרנלין. הוא ראה שזה נכנס לי לראש בצורה לא נורמלית, אז הוא אמר לי 'אולי תיסע לחוץ לארץ, לאמסטרדם.'? לחברה שלו היה סניף באמסטרדם. אמרתי לו 'אבא, לא. אני לא זז מפה.' הוא לא ויתר. הלך והביא לי תמונות מאמסטרדם. לא השתכנעתי. בבית התחיל ויכוח. נדנדו לי 'אתה עוד צעיר, תעזוב.' אבא אמר 'אני אשלח אותך לכל מקום שתרצה. סע, ואני אשגיח עליך.' לא עזר."
באחת מהפגישות שחזר את הפיגוע המזעזע בנהריה בשנת 1978, בו נרצחו בני משפחת הרן. "הים היה סוער. היה קר. הדרך ארכה ארבע שעות. הפלגנו לאט. אם אתה ממהר, הסירה קופצת, ואתה משאיר אחריך שובל שיכול לגלות אותך. ברגע שעברנו את ראש הנקרה, ראינו סיור של הצבא, עם פרוז'קטור. אמרתי לחבר'ה להתכופף. כיבינו את המנוע. זה היה רגע קריטי. לא זיהו אותנו. המשכנו הלאה".
אנשי החוליה ירו ברכב משטרה ורצחו את השוטר אליהו שחר. לאחר מכן נכנסו לבית משפחת הרן. "נכנסנו לחדר. הדלת הייתה פתוחה. דן הרן עמד שם. עמד והסתכל. הילדה הייתה איתו. כשהגענו, הוא ישב על המיטה. כאילו שהוא מחכה למישהו. אבל כשנכנסו לחדר, הוא ישר נעמד. התחיל לדבר איתי באנגלית. לא הבנתי הרבה. רק כמה מילים. הוא רצה להסביר לי לא לפגוע בו. אמרתי בערבית לחבר שלי 'לא לירות.' עשיתי לו תנועת יד כזאתי, שהרגיעה אותו. אמרתי לו 'בוא.' הוא התחיל לדבר אנגלית, עברית, לערבב מילים. אז הוא תפס את הילדה שלו. החזיק אותה. הילדה הייתה שקטה. ילדה קטנה. עם פיג'מה. הוא לקח אותה בידיים שלו והחזיק אותה על הידיים. ניסיתי להסביר לו שישאיר אותה שם, בערבית, אבל הוא לא הבין. ניסיתי להסביר לו בתנועות. עשיתי תנועות עם הידיים שלי. להשאיר את הילדה ולבוא. הוא לא רצה. ניסיתי לומר לו 'בוא.' הוא לא רצה. לא רצה. הבנתי שהוא מנסה להעביר זמן, כדי שיגיעו כוחות. הוא היה מפוחד.
החבר שלי, מוחמד עלי, רצה שחלאס, נגמור. למה מחכים? עוד פעם ניסיתי להסביר להרן, בערבית ובתנועות. הוא הבין, אבל בשום פנים ואופן לא הסכים. ניסיתי להוריד אותה ממנו בידיים שלי. התחלתי לשמוע יריות בחוץ. הסתכלתי על השעון, פעמיים. השעה הייתה כמעט רבע לשלוש. אמרתי 'הוא מעכב אותנו.' תפסתי אותו מהיד, הילדה הייתה עליו. אמרתי לו 'יאללה, עמשי, עמשי.' יצאנו מהבניין. הוא אחז בבת שלו, על הידיים.
ככה ירדנו לחוף. שתיים־שלוש דקות הליכה. הלכנו, אחד מקדימה, מאחורה הרן, הילדה אצלו, באמצע אני ועוד אחד מאחורה, לחפות. הרן ניסה לעכב אותנו. כל הזמן דיבר. עצר ודיבר. אנחנו היינו אמורים לחזור לסירה. חיכו לנו בלבנון. בדרך שמעתי יריות. שאלתי את אברס, 'מאיפה.'? הוא אמר 'לא יודע.' כשהתקרבנו לסירה כבר שמעתי קולות של אנשים, המולה. התחילו לירות לכיוון שלנו, עדיין לא עלינו. שמענו בעיקר את השריקות של הכדורים. היריות לא היו מדויקות.
"נכנסנו בין הסלעים. אמרתי לעלי 'תכין את הסירה.' הוא עלה לסירה עם דני. ברגע שעלי עלה, התחילו לירות עלינו חזק. החזרתי אש, אבל זה לא הספיק. הם יצאו מהסירה. אמרתי לעלי ואחמד 'תתכופפו, כל אחד יחזיק עמדה, ונשיב אש.' אחד תפס עמדה לכיוון דרום, אחד דרום־מזרח ואני לכיוון מזרח. דני היה בינינו לבין הסירה, מאחור. הבת שלו הייתה לידו. הוא עמד, היא ישבה. הרן נופף לחיילים, קרא להם בעברית. הם האירו את האזור. המשיכו לירות ולירות. הורדתי את הראש להחליף מחסנית. הרן נופף עם הידיים למעלה, כשמסביב המשיכו לירות. הוא נפל ונפגע.
"הילדה צרחה. קודם לא שמענו אותה. זהו. יותר אני לא זוכר ממנה כלום. הייתי עסוק בקרב מולי, לא במה שקורה מאחור. מיד כשסיימתי להחליף את המחסנית, מצאתי שניים עם נשק, שלושה מטר ממני, לפני הסלעים. קמתי. עמדנו, אחד מול השני. יריתי עליהם צרור ארוך והתכופפתי. הם נפלו לצד השני.
"הקרב נמשך עד הבוקר. חמש וחצי, משהו כזה. אחמד נפצע במצח. עלי נהרג. אני חטפתי חמישה כדורים, איבדתי הרבה דם. לא הייתי מרוכז.
בהמשך שחזר את תפיסתו על ידי כוחות הביטחון הישראליים: "תמונה ראשונה שראיתי: אחד תופס אותי בשערות ואחד דורך לי על הבטן. הייתי בטשטוש. לא הרגשתי כלום. אני חושב שהתיזו עלי איזה ספריי, באף. זה היה עדיין בשטח. המרץ חזר אלי קצת. הרימו אותי, תפסו אותי משני הצדדים והתחילו לרוץ. אחר כך העמידו אותי בצד, שאלו 'כמה אתם,' 'מי אתם,' 'איך הגעתם.' אמרתי 'הגענו בסירה.' שאלו 'מי מפקד החוליה.' אמרתי 'הבחור שנפל.' לקחו אותי בג'יפ, חיילים. הכניסו לתא גדול. עוד מישהו הגיע. התחילו לאיים להרוג אותי בנשק. אמרו 'איפה מחכים לך? אתה צריך לחזור ללבנון עם בני ערובה.' נתתי להם שם של מקום אחר לגמרי. 'ראש העין' בלבנון. כל חברי החוליה האחרים גם חשבו שמחכים לנו שם. האמת הייתה שחיכו לנו ליד צור, באזור ג'אל אל־בכר, אבו עבאס וחבורה של 'כבדים.' שלחתם כנראה תצפית לראש העין. חזרו ואמרו לי 'שיקרת.' דרכו נשק ואיימו להרוג אותי. אמרתי 'לא אכפת לי. תירו.' רציתי למות. הטריד אותי איך תפסו אותי, חשבתי 'איך הגעתי לידיים שלהם.' מה שפיצה אותי היה שידעתי שלא אחזיק מעמד. הייתי בטוח שאני אמות מהר, בגלל הפציעה. הייתי פצוע קשה.
"האנשים שיצאו לפיגועים, כמוני, הם לא אנשים צמאי דם. אי אפשר להגיד שאני קמתי ככה, בבוקר, בלי שאני יודע מה זה העם הפלסטיני, בלי שגדלתי לתוך הסכסוך, ואמרתי 'נעשה פיגוע.' לא, בטח שלא. זה גם לא היה פתאומי. זה היה חלק מתהליך שהלך והתעצם עם הזמן. זה מתחבר עם שורשים פוליטיים ואידיאולוגיים. זה גם לא שאלה של גיל, בן כמה הייתי. לצעירים יש יותר מוטיבציה, נכון. אז הגיל היה אולי חלק, אבל לא אלמנט עיקרי. לי הייתה משיכה בלתי רגילה לפלסטינים. תמיד האמנתי, גם כשהגשתי את הבקשה להתקבל ליחידה, שאנחנו לא יכולים ליהנות מהחיים ולתת לדור הבא להישרף באש הסכסוך. רציתי להילחם למען העם הפלסטיני. זה היה בעיני מוסרי, אנושי, להקריב את עצמי למען סבל של אנשים שאני קשור אליהם. זה לא שהייתי שכיר חרב."
התרעות פיקוד העורף