לעולם ד' לא תשכח את הערב ההוא, כשהמשטרה דפקה על דלת ביתה. “זה היה בדיוק כמו שאת מדמיינת, כמו בסרטים”, היא מספרת. “רגע אחד אני יושבת על הספה בסלון, רואה סרט עם הבנות שלי, ורגע אחר כך גוררים את בעלי החוצה באזיקים ומכניסים אותו לתוך ניידת”. גם היום, שבע שנים אחרי שזה קרה, עדיין עוברת בה צמרמורת כשהיא נזכרת במה שקרה. “ידענו שזה עומד לבוא, כי זה הרי לא קורה בפתאומיות”, היא ממשיכה לספר. “בהתחלה יש שמועות על כך שמישהי התלוננה נגד בעלך, ואת חושבת שזו סתם רכילות ושזה תכף יעבור, ואז פתאום מודיעים לך שהיא מסרה עדות במשטרה, ובעלך נקרא למסור עדות ולפני שאת מבינה מה קורה בכלל, הוא נעצר”.
“אין לי דרך להסביר את זה”, אומרת ד’. “אני מכירה את בעלי כל כך טוב, כל כך הרבה שנים. זה לא משהו שבכלל עבר לי בראש – שהוא עלול לתקוף מישהי, שלא לדבר על כך שהוא עלול לבגוד בי. יום אחד הוא חזר הביתה בשעה מאוחרת מאוד, חיוור כמו סיד. שאלתי אותו מה קרה והוא התיישב ואמר שהוא צריך לספר לי משהו. הוא התוודה בפני שכמה שבועות קודם לכן הוא שכב עם מישהי בעבודה ושהוא לא ידע איך לספר לי. באותו היום הוא גילה שהיא הגישה נגדו תלונה על אונס”.
בעלה של ד’ הגיע לעסקת טיעון ולא נכנס לכלא, אבל נרשם כעבריין מין. במקרה של ע’, שבעלה כן נשלח למאסר של שלוש שנים לאחר שהורשע בתקיפה מינית, היא דווקא הייתה בטוחה שהנישואים לא יחזיקו מעמד. “כעסתי עליו ברמה כזו, שהגעתי למיון עם חשד להתקף לב”, היא משחזרת. “חשבתי שאני אמות, או שאהרוג אותו ואז אתאבד. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב בושה ובטח לא חשבתי שאשאר להחזיק לו את היד”.
השינוי הגיע כמה חודשים אחרי שהמתלוננת נגד בעלה פנתה למשטרה: בחודשים הראשונים הוא ישן בחדר האורחים ולא הייתה בינינו כמעט תקשורת, אבל אמא שלי לקחה אותי לשיחה יום אחד והסבירה לי שבמשפחה יש משברים ושגם אם הוא היה רוצח מישהו – במשפחה עומדים זה לצד זה. חשבתי על זה הרבה, כי הכוונה שלי הייתה להתגרש. בשום פנים ואופן לא תכננתי להישאר איתו. בסוף הבנתי שאני אוהבת אותו ושאנחנו אכן משפחה, יש לנו ילדים יחד, אז מוכרחים למצוא דרך להתגבר על זה. תמכתי בו במשפט, והוא נשבע לי שהוא לעולם לא יעשה שום דבר כזה יותר ואני משתדלת להאמין לו, אבל כמובן שהזוגיות והאמון לא חזרו להיות מה שהם היו. הוא מרצה כבר שנתיים במאסר, ואני משתדלת לתמוך כמה שאפשר. אולי כשהוא ישתחרר נצליח להשתקם עד הסוף, ואולי לא. אני עדיין לא יודעת”.
“אנחנו מחלקים את זה לכמה סוגים של נשים”, מסבירה ד”ר סוגי קגן, מטפלת זוגית ומשפחתית בכירה. “יש נשים שאצלן מדובר ברגש עמוק של אהבה ואמון חזק מאוד, אף שהמערכת אומרת אחרת והוכח אחרת. איפשהו במערכת הפנימית של הנשים האלה יש איזה מנגנון שמצליח לאפשר להן לשרוד, בזכות ההכחשה. ‘לא יכול להיות, תפרו לו תיק, אני מכירה אותו הכי טוב’ וכן הלאה. אנחנו רואים את זה הרבה פעמים גם בקשר הורי, כשהילד מבצע רצח למשל, והאמא, מתוך המקום המאוד אוהב ומאמין, דבקה בילד עד הסוף. יש נשים שאף על פי שהכל מצביע שהבעל אכן פשע, מרגישות שאיפשהו יש כאן ‘לא’ שתכף יתגלה. הקבוצה השנייה היא קבוצה של מחויבויות - נשים שדווקא אצלן המנגנון הרציונלי מאוד חזק, ואז יש עניין של רווח מול הפסד – מה אפסיד מהפרידה ומה ארוויח. הן מסתכלות על התמונה הכוללת ועל נושאים כמו פרנסה, משפחה, ילדים. סטטיסטית, יותר קל לנשים להישאר עם בן הזוג, גם אחרי שהוא מואשם בעברות מין. יותר קל להן להתמודד עם זה מאשר עם פדופיליה, למשל, כי אז, אם יש ילדים בבית, לאישה יש חשש מאוד גדול שהגבר יעשה את זה בבית, ושם קל יותר לאישה לעשות את הפרידה, כשיש מנגנון שמגן על הילדים שלה”.
עושה רושם שהאלמנט המשמעותי ביותר בסוגיה הוא דווקא האמונה של האישה בכך שלמרות מעשיו הנפשעים של הבעל, עדיין לא מאוחר מדי לתקן. גם ע’ וגם ד’ האמינו שהנישואים שלהן בני תיקון, וזו ככל הנראה הסיבה העיקרית לכך שהן נשארו לצדם. “יש הקבוצה הנאורה, ששמה את עצמה בצד ואומרת: אפשר לטפל בהכל, אפשר לשקם הכל”, מסבירה ד”ר קגן. “ניקח את אנשי המקצוע המתאימים ונעבוד על זה. למעשה כל עולם הפסיכולוגיה בנוי על התשתית הזאת, שאפשר לרפא ואפשר לשקם”.
התרעות פיקוד העורף