"אני זוכר שחזרנו מהלוויה של אחותי, מיטל, שבורים, גמורים”, נזכר חיים כתב, היום בן 26, בפיגוע ההתאבדות שאירע ב־5 במרץ 2003 בחיפה. אז הוא היה נער אחרי חגיגות בר המצווה. “הבית היה מפוצץ באנשים, ואני לקחתי את עצמי ורצתי לחדר של הורי”, הוא מספר. “הסתכלתי מהחלון וקלטתי שמכוניות נוסעות ואנשים הולכים. בראש אתה שואל: ‘רבאק, אף אחד לא יודע שאתמול התפוצץ כאן מחבל ו־17 אנשים נרצחו?’ שם פיתחתי מנטרה שממשיכים הלאה והכל זרם עד שקראתי שיש סיכוי שהאיש ההוא ישוחרר והתחרפנתי. זה הוציא ממני את כל הרגשות הכי עמוקים. אני לא מסוגל לעבור על זה לסדר היום”.

13 שנים לאחר הפיגוע ההוא באוטובוס קו 37 של אגד בחיפה, הבוקר אמור היה מוניר רג’בי, תושב חיפה שהורשע בסיוע למחבל בפיגוע, לעמוד בפני ועדה בראשות שופט ולבקש ניכוי של שליש מעונש המאסר שנגזר עליו - 20 שנה מאחורי סורג ובריח. אלא שכרגע הדיון נדחה למועד לא ידוע. אבל היום הזה כנראה עוד יגיע, והמשפחות שאיבדו את יקיריהן בפיגוע חרדות ממנו.

“החיים לא ממשיכים כמו שהיו
“החיים לא ממשיכים כמו שהיו


“נכון שיש חוק יבש, ואחרי ריצוי שני שלישים מותר להגיש בקשה לקיצור העונש, אבל זה מקרה קיצון”, אומר כתב, שאיבד בפיגוע כאמור את אחותו מיטל כתב, שהייתה אז חיילת משוחררת, את שכנו אסף צור, את קמר אבו חמד, שלמדה איתו בכיתה, ואת אביגיל לייטל, שלמדה איתו בבית הספר היסודי. “זה רצח המוני. האדם הזה ידע והיו לו כל הכלים לעצור בכל רגע, אפילו יום לפני. אם הוא לא לחץ על הכפתור, אז מי לחץ?”.

כתב, סטודנט להנדסת תוכנה בטכניון, לא הלך ללימודים ביום שקרא את הידיעה על השחרור האפשרי. הוא היה כל כך נסער, ומרוב כעס מצא את עצמו יושב וכותב לתוכניות טלוויזיה, לרדיו, מכתבים פתוחים. “באופן אירוני כתבתי מכתב בדיוק ביום של הפיגוע בדיזנגוף”, הוא מספר. “תכננתי לפרסם אותו כדי שכולם יוכלו לקרוא ולהבין את פשר העניין של שחרור סייענים ומחבלים. איך זה מרגיש מהצד שלנו. גולת הכותרת הייתה שאנחנו מחפשים אחרי מחבל כדי שאולי בסופו של דבר נשחרר אותו. המחבל מדיזנגוף היה עלול ליפול בבית משפט אזרחי ולא צבאי, לקבל מאסר עולם ובסוף היו עושים קצת חשבון, מקצרים והוא היה רואה את אור היום. בארצות הברית זה לא היה קורה. היו שוללים אזרחות ומכניסים לכלא ל־100 שנים, אבל אנחנו רכים כלפי האנשים האלה”.

“איתי או נגדי”


רג’בי נולד בחברון, ובמסגרת איחוד משפחות הגיע לירושלים וקיבל אזרחות ישראלית ותעודת זהות כחולה. בהמשך עבר לחיפה ועבד בעיר במשך שנים כרפד. עם הזמן התקרב לדת ומצא את עצמו נוסע בימי שישי לירושלים כדי להתפלל במסגד אל־אקצא. שם הוא גם הכיר את חבריה של חוליית חמאס מחברון.

ב־5 במרץ 2003 אחיו של רג’בי, חאפז, הודיע לו שהוא ומחבל מתאבד יצאו לדרכם מירושלים לחיפה בכוונה לבצע פיגוע. רג’בי לא סיפר לאף אחד, והפיגוע יצא לפועל. המחבל המתאבד, איש חמאס מחמוד עמדאן סלים קוואסמה, סטודנט בן 20 בפוליטכניקום שבחברון, פוצץ את עצמו באוטובוס בשדרות מוריה בעיר, וחייהם של 17 בני אדם נקטעו. רג’בי, כאמור, נידון ל־20 שנות מאסר אחרי שהורשע בחיפוי על פשע ובקשירת קשר סיוע לאויב בזמן מלחמה. שלושה ממתכנני הפיגוע - מעאד אבו שרח, מג'די עמרו ופאדי ג'ועבה - שוחררו באוקטובר 2011 בעסקת שליט.

במאבקו נגד שחרורו של רג’בי בחר כתב לשתף פעולה עם יוסי צור, שאיבד באסון את בנו אסף בן ה־17 וכבר שנים עומד בחוד החנית של מאבק המשפחות השכולות. “אנחנו עושים ככל שביכולתנו שקיצור העונש לא יצא לפועל”, אומר כעת צור. “המעורבות שלנו לא החלה עכשיו. כמה ימים אחרי הפיגוע גילינו שהולכים לעשות איתו עסקת טיעון נוראית והתערבנו בהליך.

“אתה רואה מצב שניתקל בו ברחוב?
“אתה רואה מצב שניתקל בו ברחוב?


הגשנו בקשה והצלחנו לגרום לכך שבמקום עונש מאסר חד־ספרתי, הוא יקבל 20 שנה בפנים. עכשיו הוא הולך לוועדת קיצור עונש, וזה איום שהחוק הישראלי לא מונע ממחבלים שהורשעו בשיתוף פעולה עם האויב ובאחריות לפיגועים - יתרונות שיש לאסירים. אנחנו מדברים על אדם שאחראי לרצח 17 בני אדם, אחד הפיגועים הנוראים בתולדות המדינה. אתה רואה מצב שהוא ישתחרר ויחזור לרחובות חיפה? שאוכל להיתקל בו ביומיום? זה לא יעלה על הדעת”.

“אני לא יודע מה אני אעשה אם הוא ישוחרר”, אומר גם רון קרמן, שאיבד בפיגוע את בתו טל בת ה־17. “אני מניח שאפשר לערער. אני לא רוצה להיות במצב שארגיש שפספסתי. אנחנו דוחפים מכל הכיוונים. ועדת שחרורים ושופטים. אני צריך להיות בטוח שהמדינה תשחרר אותו אחרי 20 שנה, אפילו לא שנייה פחות, ומצדי שלא תשחרר בכלל. אני כל בוקר קם ולא רואה את בתי וזה קשה לי. לצערי, אין אצלנו נקמת דם. לא שהייתי עושה את זה, אבל לא הייתי פוסל. כששמעתי את משפחתו של נהג המונית שנרצח בפיגוע בדיזנגוף אומרת שתנקום את דמו, יכולתי להבין אותה. אני גם יכול להבין את ההורים שדיברו השבוע ואמרו שטוב שהמחבל נהרג, כי לא רצו לעבור את כל מסכת הייסורים בבתי המשפט. מי כמוני מבין את זה”.

יש שיגידו שלפי החוק הוא לא שונה מאסיר אחר.
“אצלי מאז 5 במרץ 2003 הדברים לא מורכבים. או שאתה איתי או שנגדי, אין באמצע. כאשר המניע הוא לאומני או דתי, לא יעזור גם אם תשב 70 שנה בכלא. לאידיאולוגיה הזאת אי אפשר לעשות רציונליזציה, ובין כותלי בית הכלא היא רק מתגברת”.

“אכזבה גדולה”


קרמן וחבריו לצרה ישבו השבוע וכתבו מכתבים לוועדת השחרורים, שבהם ביקשו להיות צד בדיון. הם אפילו עירבו את משרד המשפטים האמריקאי מאחר שאחת הנרצחות בפיגוע הייתה בעלת אזרחות אמריקאית.

בד בבד אנשי המאבק כבר הגישו בקשות לשר הפנים לשלול את אזרחותו של רג’בי כדי שאם ישוחרר, לא יחזור לרחובות חיפה. השר לשעבר סילבן שלום, מי שהחזיק עד לא מזמן בתיק הפנים, השיב להם שהנושא בבדיקה, וקודמו השר גלעד ארדן אמר שהוא יבדוק מה ניתן לעשות.

אלא שלמרות זאת, המשפחות הללו חשות שהן נמצאות לבד במאבקן. “יש אכזבה גדולה”, אומר צור. “במהלך השבעה נכנסו אנשי ציבור ואמרו: ‘אל תהססו להתקשר’ ו’מה שאתם צריכים’ ו’אנחנו לרשותכם’, ובסופו של דבר אתה מגלה שכולם הלכו ושכחו ונשארת לבד עם המלחמות. לאף אחד לא אכפת אם הוא ישתחרר או לא. לכן צריך להפעיל לחץ על הפרקליטות ושב”ס כדי שיעשו את העבודה. לוודא שהדברים לא נופלים בין הכיסאות”.

“למה אני צריך להילחם נגד שחרור מחבלים?” מוסיף קרמן. “למה כל אחד אחר שיש לו משפחה שלמה לא עושה את זה? אמרו שזו הנקמה שלי, הפכו את זה לעניין אישי. זה לא ביני לבין הרשות הפלסטינית, זה בין ישראל לאזרחיה ולאויביה. אני לא שופט אחרים, כי אולי אם טל הייתה היום בחיים, גם אני הייתי ממשיך לחיות את חיי בשקט. עד שאתה חוטף את השכול על הראש, אתה לא קולט. אני בא ואומר: זה לא תפקיד המשפחות השכולות. לנו יש מספיק דברים לסחוב על הגב”.

לאחר מותה של טל נולדה לקרמן בת נוספת, אבל כמובן שדבר לא יצליח למלא את החלל שהותיר אובדנה. “התפרסמה עכשיו תמונה מהפיגוע שאף פעם לא ראינו, וזה ריסק אותנו”, הוא מספר. “אתה שואל אותי מה שלומי? על הקנטים. החיים לא ממשיכים כמו שהיו. אני מקדיש הרבה זמן לדבר, ביודעין ושלא ביודעין. היום, 13 שנה אחרי, אני עדיין לא מפנים את העובדה שטל איננה. זה קשה להורה להבין, ובטח כשזה קורה בנסיבות פוליטיות”.

“בכל פעם כשיש פיגוע בדיזנגוף, או בצומת כזה או אחר, אני רואה ראיון עם אביו של המנוח או עם אמו ואני יכול לדמיין את מסלול חייהם”, אומר גם צור. “איך הוא נזרק ממה שהיה בעבר למה שעומד להיות בעתיד. לצערי, הם עדיין לא יודעים בפני מה הם עומדים”.