בסיומו של קיץ 2014 התותחים שקטו, האזעקות פסקו, אבל המלחמה לא הסתיימה. לא עבור אוהד בן ישי. הוא היה רק בתחילתו של קרב חייו. הקרב נמשך שנה וחמישה חודשים. והוא ניצח בו. הפצוע הקשה ביותר במבצע צוק איתן חזר לחיים. הוא חוזר לביתו. חוזר למשפחתו. "הביתה, הביתה", אומר אוהד, ומציג חיוך ענק של תקווה.
בימים אלה בן ישי, רק בן 21, פותח את פרק ב' בחייו. לומד אט–אט לדבר, לקרוא ולכתוב, ללכת בכוחות עצמו, ללא סיוע כיסא גלגלים, לבצע פעולות מוטוריות פשוטות כמו להתלבש ולהתרחץ. אף אחד, גם לא רופאיו, עדיין לא יודע אם וכיצד ישתלב, בלי עזרה רפואית, במציאות החדשה שמצפה לו, איך יתפקד עם המגבלות שנותרו.
אוהד, שנפגע בראשו, הוא נס רפואי. אחרי ששרד את הפציעה, המבט הוא קדימה, עוד צעד ועוד צעד, בחשש תמידי. "יש חוסר ודאות לגבי המחר, לגבי מה יהיה, קשה לי לצייר תסריט מה יקרה בעוד שנה, שנתיים, שלוש. לא יודע מה יהיה מצבו", מודה האב, שמעון בן ישי. "אין הערכה רפואית אם למשל אוהד יוכל להיות סטודנט. אם הוא ילמד להיות עצמאי. הרופאים תמיד ציירו לנו תמונה פסימית. חווינו הרבה פסימיות בדרך, אז אני לא מצפה מהממסד הרפואי לתת לי את העידוד או האמונה. את הכוח אשאב ממקורות אחרים".
ב־28 באוגוסט 2014 אוהד בן ישי היה לוחם בסיירת אגוז. הוא נפצע ביום השני למבצע צוק איתן. רסיס מרגמה פגע בראשו במהלך פעילות בשכונת שג'אעייה בעזה. אוהד פונה במצב אנוש לבית החולים סורוקה. כנהוג בתסריט הבלהות של ההוויה הישראלית, קציני צה"ל במדים דפקו על דלת בית משפחת בן ישי.
"כמורה, הייתי בחופש הגדול בבית", נזכרת האם אריקה. "רציתי לישון צהריים ושמעון היה בעבודה. עדי, בתי, הייתה בעבודה, והרן בני הצעיר ישן. לא יודעת למה, הייתה לי תחושה מוזרה. אין אמא ואבא שהתמונה הזוועתית הזאת לא עוברת להם בראש. בעוד המחשבה עולה לי, דפיקה בדלת. יש לנו דלת עם חלון שאפשר לפתוח ולראות דרכו . ואז אני רואה מולי שני קצינים. שירתי באכ"א ואני יודעת מה קורה כשמגיעים קצינים הביתה. אמרתי לעצמי מיד שאוהד נהרג. הקצין אמר לי 'גברת, תפתחי את הדלת, אוהד פצוע אנוש'. ואני לא מצליחה לפתוח את הדלת. היד שלי קפאה. אני מנסה לסובב את המנעול ולא נפתח לי. הקצין לחץ עלי שאפתח את הדלת, הוא כנראה פחד שאתעלף.
"בסוף הדלת נפתחה. שאלתי את הקצין, 'נכון שאוהד נהרג?'. הוא ענה לי, 'אני אומר רק אמת, אוהד נפצע אנוש'. הוא ביקש ממני לא לטלפן לשמעון ואמר שאני באה איתו עכשיו לעבודה שלו ומשם נוסעים לבית החולים. הקצין השני נשאר בבית עם הרן. הדרך לסורוקה לא נגמרה. לא הפסקתי לשאול את הקצין 'נכון שהוא מת?'. כשהגענו, לא הייתי מסוגלת לצאת מהמונית. שמעון גרר אותי. לא זזו לי הרגליים. אמרתי לעצמי שאם לא קיבלתי באותו רגע אירוע מוחי, אז כבר לא אקבל בחיי".
"ראיתי קצין במדים מתקרב לכיווני. חשבתי לרגע שאולי הוא מגיע למשרד אחר, ואז נזכרתי שהפרוזדור מוביל רק אלי. התחלתי לאבד תחושה ברגליים, הדופק היה בשיא. הוא מתקרב אלי, נעמד לפני הדלת. הרגשתי כאילו הלב יצא החוצה דרך הגוף. הוא שואל אם אני שמעון בן ישי ומיד שאלתי 'אוהד מת?'. הוא אומר לי לא, שהוא פצוע אנוש. 'תרד למונית, נוסעים לסורוקה. אשתך למטה'. אמרתי לו שאני צריך כמה דקות לעצמי. התמונה הזאת היא תמצית הישראליות. אין הורים לחיילים שלא מנסים לברוח מהדפיקה בדלת. זה הסיוט הכי גדול. הייתי לוחם בעצמי וזה הרבה יותר קשה להיות אבא ללוחם".
"הוא היה אחרי ניתוח ראשון בראש. חבוש כולו ועיניים שיצאו כמו רקון, כולו כחול–שחור, המצח הגיע עד אמצע הפנים. לא ניתן היה לזהות אותו, ואנחנו הרי מכירים כל נקודה ונמש בגוף שלו. ואז הסתכלתי על אצבעות הרגליים. מיד זיהיתי שזה הבן שלי. הרופאים אמרו לנו שיש שעתיים קריטיות עכשיו ושהם לא חושבים שיש לו סיכוי. השעתיים עלו לשלוש, לארבע, לשבע ול–24. היה לי קשה לראות אותו ככה, אין חור בגוף שלא יצא ממנו צינור. כל ההורים מרוכזים בלובי של טיפול נמרץ ומדי פעם קוראים להורה להיפרד מהילד. סרט רע".
אוהד סבל מלחץ תוך גולגולתי עצום. סיכוייו לחיות היו אפסיים. הרופאים בבית החולים, כך נראה, כבר כמעט ויתרו עליו, אך בזכות תושייתו של שמעון, רופא כירורג הוקפץ ממיטתו באחת בלילה ובנו עבר עוד באותו לילה ניתוח נוסף שהציל את חייו.
"הוא עבר ניתוח לניקוז הלחץ בתשע בבוקר כשהוא מפרפר ביו חיים ומוות, עם נתונים פיזיולוגיים שהצביעו על החמרה שהלכה וגדלה", שמעון מספר. "ההכרה שלו לפי מדד גלאזגו הייתה 3. אין נמוך מזה. אישונים מוגדלים וחוסר הכרה. מדדי לחץ הגולגולת היו פי חמישה ממדדים נורמליים. החלטתי להתקשר לחבר שלי, רופא, ולהתייעץ איתו. הוא אמר לי שאגש לרופא התורן ואפנה את תשומת לבו למדדים האלה. הרופא אמר לי שנחכה לביקור רופאים בתשע בבוקר. טלפנתי שוב לחבר והוא צרח עלי בטלפון שהילד הולך, שהוא לא יחזיק מעמד עד הבוקר. 'אתה ניגש עכשיו לרופא התורן ודורש שיכניסו אותו מיד לחדר ניתוח'. החבר נתן לי הסבר ובדקה ירדו לי כל האסימונים. המוח שלנו נמצא בתוך קופסה סגורה עם נוזל תוך גולגולתי. ברגע שהלחץ עולה, הוא לוחץ על האונות. מעבר לנזק של הרסיסים, הלחץ עובר לגזע המוח. לא צריך להיות נוירוכירורג כדי להבין שבעוד כמה שעות הילד מפסיק לנשום. ואז הבנתי שהם בעצם ויתרו עליו".
אריקה: "הם גם שואלים 'האם אתה בטוח שאתה רוצה שנעזור לו? לא תמיד מוות הוא דבר כזה גרוע'".
שמעון ממשיך: "פתאום הרגשתי לחץ בראש. ניגשתי לרופא ואמרתי לו להכניס את הילד לניתוח כי אני רוצה אותו בכל מחיר. אתמודד עם ההשלכות. הוא הוציא אותי מהמחלקה. אני ממתין ומתחיל להרגיש את הלחץ בראש של אוהד שעובר לראש שלי. טלפנתי שוב לחבר ואמרתי לו שהם לא עושים כלום. הוא אמר שמיד יתקשר למנהל מחלקת נוירוכירורגיה בתל השומר וידרוש להטיס את אוהד אליהם ולנתח אותו מיידית שם. זה בעצם מה שגרם למנתח הראשי לצאת באחת בלילה מהמיטה, להגיע לסורוקה ולנתח את אוהד. זה גם מה שהציל אותו".
אריקה: "אני לא הייתי מצלצלת לרופא לשמוע דעה נוספת. אומרים לי לחכות עד הבוקר אז אני מחכה. לא הייתי מעלה על דעתי לנהוג אחרת, אבל שמעון אמר לי שכנראה משהו לא בסדר. הוא עשה מעשה".
שמעון: "זה בעיקר בזכות אוהד והנחישות שלו. שנה וחצי הוא לא קיטר פעם אחת, הלך לכל טיפול, לא ויתר לעצמו. במידה מסוימת אוהד הוא שליח שמביא איתו בשורה: אפשר להתגבר על סיטואציות קשות. אפשר לתת לנס להתרחש, לשבור את הסטטיסטיקות".
אוהד הגיב לראשונה לסביבה כחודש וחצי לאחר הפציעה. אחיו של אמו שביקר אותו אמר לו “אוהדי, אני הולך", ואז הוא הרים קצת את יד שמאל לשלום. "רק אז הבנתי עד כמה הפגיעה קשה", אומרת אריקה, "ושצפויה לנו התמודדות עם הליך שיקום קשה ביותר. פה הפנמתי מה זה בכלל פגיעת ראש. בחודשים הראשונים הוא נראה כמו סמרטוט, ירד 17 קילו. אין פוליטיקאי, שחקן, זמר, כוכב ריאליטי, דוגמן שלא בא לנחם. אפילו ראש הממשלה. כל האמהות המחבקות מבאר שבע מגיעות עם סירים חמים וכולם מתנצלים. את לא מבינה מה קורה סביבך ומה יהיו ההשלכות אם יישאר בחיים.
"ישבנו עם אחד הנוירוכירורגים ואני מסתכלת על תצלום הסי–טי ולא מבינה כלום. אני אומרת לו שכל הצד השמאלי יצא לא טוב בצילום והוא אומר לי שאין צד שמאל, זה בור שחור, זה חור, כי האונה השמאלית שלו נפגעה. ואם היא נפגעת, נפגעת יכולת הדיבור ונפגע הצד ההפוך של הגוף, הצד הימני, שזה הרגליים והידיים. זה עובד בהצלבה בחלק המוטורי. ואני חשבתי שהוא יהיה פצוע חודש, חודשיים, ונחזור לחיים".
כנגד כל הסיכויים אוהד נפרד ממכונת ההנשמה, חזר לתקשר עם הסביבה, וחודשיים אחרי הפציעה עבר למחלקת שיקום נפגעי ראש בתל השומר. הראיון מתקיים כאן, בלובי המחלקה. הוא נפסק כשאחות קוראת לאריקה ולשמעון לבוא מהר. אני צועדת בעקבותיהם ופתאום מגיח אוהד, חוזר מטיפול פיזיותרפיה ורכוב על אופניים במסדרונות המחלקה. ההורים פוצחים בקריאות התלהבות ועידוד. אריקה: "זו הפעם הראשונה שלו על אופניים. התרגשות שיא. היה לו אופנוע כבד לפני כן, הוא היה מת על זה".
אוהד יורד מהאופניים בכוחות עצמו וצועד באטיות על שתי רגליו לכיווני. "אוהד", הוא אומר לי, מחייך, ושולח את ידו השמאלית ללחיצה. אריקה: "הוא מבין הכל, אבל מגיב פחות".
ניתן לחוש ברעד קל בקולה של האם. היא עשתה דרך כל כך ארוכה ביחד עם בנה במאבק העיקש שלו לחזור לחיים. "אני דווקא כן ראיתי אותו ברגעים לא קלים עם עצמו", היא אומרת. "אני לא יודעת מה עובר לו בראש, אבל למזלנו אוהד מאוד אופטימי".
שמעון: "יש באוהד קבלה עצמית. היא מאוד עוזרת לו להתמודד עם הסיטואציה".
אוהד שלפני הפציעה היה ילד ממגנט. הייתה לו יכולת נדירה להתחבר ולגעת בכל אחד ואחת, צעירים ומבוגרים. "משהו בו היה קסום", שמעון מנסה להסביר. "טונות של צ'ארם. גם היום יש לו. הוא תמיד הרגיש שלם, לעולם לא הרגיש קורבן. תמיד הגיע ממקום חזק. תלמיד טוב, אינטליגנטי ברמות גבוהות, אוטודידקט, סקרן מאוד. בגיל 15 הוא פיטר את הטכנאי במשרד שלי ותחזק לי את כל המחשבים, גם את התוכנה והחומרה, והכל הוא למד לבדו. לא פחד משום דבר".
אריקה: "הוא היה מאוד מצחיק, הייתה בו המון תבונה ורגישות, מעולם לא פגע באחרים. תמיד הסתכל על מה שיש ולא על מה שאין. לא פסל אחרים. בעל כושר גופני מעולה. הוא לא היה יורד במדרגות אלא מחליק על המעקה מהקומה למעלה. הוא היה גם מאוד גברי, מאצ'ו כזה, בהתנהלות ובגישה".
אריקה: "הוא היה הולך לישון עם מישהי וקם עם מישהי אחרת. אבל היו לו גם מערכות יחסים ארוכות, היה מאוד נאמן".
שמעון: "הוא היה מאוד מחוזר ומחזר ויודע לתת, לאהוב ולהעניק. הוא אומר דברים עם חיוך ענק, מפה לאוזן, שממיס מתכות. אוהב בני אדם, הומניסט. את יכולה לקחת לו את האוכל והשתייה, רק לא את החברות, שהייתה הכי חשובה לו. לא מפליא כמה החברים נמצאים סביבו עכשיו, לא נותנים לו רגע לבד".
שמעון: "סגירת המעגל תהיה כשיעבוד בתחום הנוירוכירורגיה. מי אמר שזה לא יקרה, אי אפשר לדעת". אוהד מהנהן בראשו.
אריקה חושבת אחרת: "אגוז בטוח שלא, אני גם לא רוצה שהוא ילך לגדודים. תמיד חינכתי את התלמידים שלי בכיתה י"ב להתגייס לקרבי, אבל כשזה בביתך זה כבר סיפור אחר לגמרי".
שמעון: "כרגע יש לנו מטרה. אלה לא חיים נורמליים וזו לא סביבה נורמלית. הפכנו לחיות כמו בחלון ראווה, החיים שלנו נחשפו, איבדנו את הפרטיות, את החיים השקטים, כמו סתם להגיע הביתה, להניח רגל על רגל מול הטלוויזיה. אנחנו עוברים ממשימה אחת לשנייה, צוברים ניסיון אדיר. זה בית הספר הכי גבוה שקיבלתי בחיים. למדתי, ראיתי והחכמתי. אני מרגיש שעליתי בכמה וכמה רמות בעניין תפיסות החיים שלי. זה אירוע מטלטל, משנה חיים, שמגבש אותנו כמשפחה. בהחלט אירוע מכונן".
שמעון: "בגדול, יש נכונות של המדינה לעזור, אבל גם הרבה קשיים בדרך. שום דבר לא הולך חלק, כל דבר דורש ועדות ואישורים ובירוקרטיה. אני מסתובב עם קלסר ענק ומתעסק ימים במסמכים. כאילו התחלתי לעבוד בשביל משרד הביטחון. במשרד הביטחון היו בסדר גמור איתנו, אבל הם לא איש אחד. יש אנשים עם מוטיבציה לעזור, ומצד שני פקידים אטומים. שום דבר לא מגיע על מגש של כסף".
בעוד כשבועיים אוהד יחזור הביתה. גם הצעד הזה דורש עבודה, חשיבה, שינוי הרגלים. למעשה, מציאות חדשה. לאוהד ולהוריו. "זה מאוד מסובך", אומר שמעון, "הבית צריך לעבור התאמת דיור. צריך להנגיש אותו לחזרה של אוהד. צריך אישורי בנייה, היתרי בנייה, אף על פי שקיבלנו הסכמה עקרונית לשינויים ממהנדסת העיר. הבעיה כרגע היא להשיג היתר בנייה. הזמן הממוצע הוא חצי שנה. בזמן הזה הוא פה בבית חולים במקום שיהיה בבית. הבנו שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחד לא ידאג לנו".
אריקה: "בתל השומר נתנו לנו חדר לבד וכמעט לא נגעו בנו. אבל בחור בן 21 צריך להיות בבית. די, מיצינו פה. רק משום שאין לנו עדיין היתרי בנייה אשאיר אותו בבית חולים? יום אשפוז עולה הרבה יותר. אם היו מקדימים לנו את ההיתר, זה היה מאוד עוזר, אבל זה החוק ואין מה לעשות. אז אנחנו קבענו מתי אנחנו יוצאים מפה ולא מנהל המחלקה. גם אם יהיה קשה, וגם אם לא, אנחנו לא פוחדים. והכי חשוב שאוהד עצמו כבר רוצה הביתה".
התרעות פיקוד העורף