עמדנו על גבעה מטרים ספורים מגדר הגבול הצפונית. סא"ל יוגב בר–ששת, מג"ד גדוד 50 של חטיבת הנח"ל, ערך סקירה קצרה של מה שעינינו רואות. מלפנים - הבקעה הסונית בלבנון, מעליה הרכס השיעי. כפרים שלווים שבתוכם לוחמי חיזבאללה נערכים בשקדנות לקראת המערכה הבאה.
"זה שקט מתעתע", סא"ל בר–ששת ביקש להוציא אותנו מאווירת הצימר. "בשפה שלנו קוראים לזה מאפס למאה. שום דבר לא קורה, הכל נעים, וברגע אחד זה בא באופן משמעותי. אנחנו מפמפמים את זה ללוחמים ולמפקדים כל יום, ופה לא מתרגלים חדירה רק של מחבל. הבוקר היה תרגיל, וכל תרגיל זה חדירה משם, תקיפה מפה, הפתעה. מתרגלים אותך על אירוע שתוקף מכל החזיתות".
"במלחמת לבנון השנייה פגשנו תת־קרקע. זה לא סוד שחיזבאללה מכיר את הנושא. בעבר קיבלנו קריאות מאזרחים ששמעו קולות חפירה. אנחנו בודקים ולמיטב ידיעתי לא מצאנו דבר. האם זה יכול להיות? יכול. האויב מבין שכשקשה מעל הקרקע, אפשר לנסות מתחת. אנחנו עושים כל מיני דברים כדי להתמודד עם הבעיה. נכון להיום אני לא יודע על משהו שפעיל מתחתינו".
גדוד 50 של הנח"ל סיים חצי שנה של קו בגבול לבנון, שלמרבה הפלא הפך לחזית הכי שקטה שלנו. טפו, טפו, טפו, חמסה, חמסה, נכון לעכשיו, חייבים להדגיש.
רק בתחילת החודש שעבר, בהר דב, התפוצץ מטען גדול ליד רכבים של כוחות הנדסיים. אף חייל לא נפגע, אבל זה היה צפוי אחרי חיסולו של רב המחבלים סמיר קונטאר.
"הייתה הגברת כוננות בכל הצפון", המג"ד מספר. "זה לא משהו שהפתיע אותנו. נערכנו בעיקר למנוע פגיעה באזרחים. אני כמג"ד צריך לזכור שהמודיעין הוא תמיד חלקי ורוב האירועים מתרחשים ללא מידע. זו גם הנחת המוצא שלנו. כשיש פיגוע, יכול להיות שעשר דקות אחר כך יהיה עוד אחד. לכן אם יש מודיעין, אז עלא כיפאק, ואם אין אז עושים מה שצריך. בלבנון זה לא רק חיזבאללה. יש ערב רב של כוחות, ארגונים, אנשים עם אג'נדות. כל אחד קם בבוקר ורוצה לעשות פיגוע".
"הייתי חודשיים בתפקיד המג"ד, והתכנון הראשוני היה להיכנס לרצועה עם רק"מ (רכב קרבי משוריין - א"ל). נכנסנו על 'אכזריות', ואיך שחצינו את הגבול, 'אכזרית' אחרי 'אכזרית' נתקעו בחול. חצי שעה וכל הגדוד היה תקוע, קרב ראשון שלי בחיים כמג"ד. אם הייתי בלבנון השנייה אולי הייתי עוצר, מחכה שיחלצו אותי. פה ירדנו מהכלים, לא קרה שום דבר. תיקים על הגב והמשכנו בהתקפה. תוך כדי שינינו, הסתערנו, כבשנו. הכל יכול להשתבש, אבל אתה מגיע ליעד".
"הבנה שיש יעד ואתה מגיע אליו ולא משנה מה. ימות העולם אתה מגיע. ברגל, בשחייה, בזחילה, יש הרוגים, פצועים. זה הלקח הכי חשוב מלבנון השנייה, לקח שצרב אותי וככה אני מנסה לחנך את האנשים שתחתי. זה נוגע גם לאירוע קטן. אתה עכשיו מפקד כיתה בשטח ויודע שבדקות הראשונות אתה צריך להסתדר לבד. לחתור למגע, להרוג את המחבל. אל תבנה על זה שהרמטכ"ל יבוא להציל אותך".
"הפקודות שקיבלנו היו יותר ברורות. גם כל מג"ד הבין שזה תלוי בו. הוא לא ציפה שהמח"ט יאכיל אותו בכפית ‘לך ימינה, שמאלה'. קיבל גזרה, רץ קדימה ועשה מה שצריך. זה גם מה שינצח במלחמה הבאה. יש אמל"ח, יש לוחמים טובים, תן משימה ותעזוב אותי בשקט. בדרך יכול להיות שיהיו פצועים והרוגים, יהיו אתגרים והתוכנית תשתנה, אבל אני לא אהיה מופתע. אם מישהו מצפה שהציר יהיה פתוח וייסעו חלק ומנת הקרב תהיה ארוזה ומוכנה, הוא חי בדמיון. זה לא יקרה".
בר־ששת גדל בבית דתי, הוא גר במושב בדרום, נשוי, אב לשישה ולפני שנה בערך חזר בשאלה. "זה היה תהליך שלקח הרבה שנים והוא לא בא אחרי טראומה מסוימת", הבהיר את המהלך האישי. "למדתי בישיבה ונראה לי יותר נכון לקחת אחריות על חיי ופחות לחשוב שמישהו מכוון אותם. אבל תירגעו, לא הפכתי לאיזה נער מסיבות ולוקח לי זמן להגיד את המילה דתל"ש. זה הרבה מאוד מחשבות והתחבטויות".
הג'יפ נסע ליד זרעית, שתולה, לא רחוק מנקודת דיווח 105, הידועה לשמצה. אותה נקודה שחוליית חיזבאללה בפיקודו של עימאד מורנייה תקפה ב–12 ביולי 2006. שני רכבים ספגו אז טילי נ"ט. שלושה נהרגו, ושניים נוספים אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל נחטפו לשטח לבנון. אירוע שהיה יריית הפתיחה למלחמת לבנון השנייה ועד היום מנקר בראשו של כל מפקד באזור, שמייחל לכך שלא יקרה במשמרת שלו אירוע דומה.
"אם אני עולה על סיור שלא דרוך כמו שצריך, זה לא עובר בשקט", סא"ל בר–ששת מבהיר. "כל אירוע מבצעי שהוא לא תקין אנחנו מטפלים בו בחומרה. מצד שני, מה שמאפיין את הגזרה הצפונית, יותר מפעם, זה חופש המחשבה, או הגמישות המבצעית. היום מג"ד או מ"פ מפעיל ראש וחושב 'אני רוצה להפעיל פה את הכוח, רוצה לשים שם עוד חייל'. "ה משפר את ההגנה בכמה רמות. זה לא כמו פעם שהיה מוצב והיית פורס את החיילים. היום אני חתום על חתיכה מארץ ישראל. יש את החיילים שלך, הטנקים שלך, הסיוע האווירי. עכשיו תעשה את ההגנה הכי טובה שאתה יכול. הרבה יותר מתאים מבעבר, כשהיו מכתיבים כל מטר לאן ללכת".
"חיזבאללה אויב קצת יותר רציני. בכל זאת, ארסנל הנשק והסד"כ והגמישות לאורך הגזרה. חיזבאללה נהיה כמו צבא. יש להם יחידות, וכל מפקד אחראי על מקום מסוים. זה לא 'אחי, אתה תשמור פה'. זו מערכת משומנת של מודיעין ואג"ם לטוב ולרע. מצד אחד, זה ארגון גדול ואתה יכול ללמוד אותו, יש לו היגיון בלוחמה. מצד שני, הם מתפתחים ומתקדמים. הם עושים נזק וחמאס עושה נזק. את שניהם פגשתי, ועם כל הכבוד לא צריך לתת להם יותר מדי כבוד".
"אני מעריך, כי כל טמבל עם נשק יכול לפגוע בחייל שלי וכל טמבל יכול להרוג אזרח. אני מכבד, כי יש להם יכולות, אבל צריך להגיד שמתי שפגשנו אותם הם לא התגלו כלוחמים גדולים. כל מפגש הם ברחו והסתתרו. לא היו הסתערויות גדולות עלינו. אני אומר את זה בזהירות הנדרשת ובלי יהירות, אבל אם תהיה עוד מלחמה, הם ישלמו מחיר יקר על הכוונות שלהם. הצבא היום מאומן באופן בלתי רגיל ביחס לעבר".
"אבל לא צלקת במובן הטקטי. לא היה מקרה שבו הגדוד שלי, או מישהו מחטיבת הנח"ל, רצה לכבוש יעד ולא הצליח, או שהייתה מולו התקפה ששברה אותו. היה תסכול מהעובדה שהיינו בטוחים שיגידו לנו הכל. שיספרו איפה האויב נמצא ויביאו את האוכל עד לפה ומפה לכל כפר. ברמה של מפגשים עם האויב, אין שום השוואה בין לוחם שלי ללוחם שלהם, או בין המפקדים".
"בטח. אתה כלוחם חושב שעשית את העבודה הכי טובה, וזה נתפס לפעמים אחרת בחברה וחבל. אמרתי שבעימותים הטקטיים אין מה להשוות. ניצחנו בכל מקום שהגענו אליו, אבל באופן מערכתי קשה לראות איך דברים מתפתחים. בצוק איתן אני חושב שהצבא פעל מעולה. הייתה ביקורת פחות חדה ואם הייתה אז אולי לעתים מוצדקת. אחרי המבצע עשינו אלף תחקירים על טעויות שעשיתי אישית וטעויות של הגדוד. במלחמה יש מישהו שלא טועה? אתה תוקף מפה, הוא משם ואנשים מתים ונפצעים. זו מערכת מורכבת. בתוך כל הסלט הזה עבדנו מצוין".
"לומד מודיעין, קרקע. איפה אפשר לחדור, היכן הסיכונים, השטחים היותר בעייתיים. לומד היסטוריה גזרתית, מה היה כאן פעם. בדרך כלל מחבלים חוזרים למקומות שבהם הצליחו. הם לא סתם בוחרים מקום. הנקודה בגבול לבנון, שבה הייתה החטיפה, לא סתם נבחרה. היא הייתה נקודה מאוד בעייתית. לכן אם יש נקודה שאנחנו מזהים כנקודת תורפה אנחנו משקיעים בה יותר בתצפיות, בנהלים מבצעיים ובחידוד של הכוחות".
"אני תמיד אומר למ"פים שלי שזה משחק מוחות. יושב בצד השני אחמד עם הסגל שלו ועושה הערכת מצב, כמו שאנחנו עושים. מי שיותר חכם, ממזר וחד הוא זה שינצח. ממש מקבילית המוחות. בינתיים אנחנו יותר טובים, ואני מניח שנמשיך להיות כאלה, אבל לא לעולם חוסן. רק חשוב שגם אם האירוע כבר התחיל, והוא לא בשליטתנו, נדע איך לנצח בסוף".
"היום יש כוחות בגדוד שיכולים לפגוע ממרחק של שלושה וארבעה קילומטרים, אבל אין תחליף בסוף ללוחם שדורך על הנקודה. זה לא השתנה מתקופת נפוליון ועד היום. הלוואי ואף אחד לא ייפגע, אבל זה כנראה לא יקרה".
"בפעם הראשונה שהייתה לנו היתקלות מטווח קצר זה היה בג'נין. אמרתי לחיילים שאין שום שמחה בלראות אדם נהרג, גם אם זה מחבל. אין שום תחושת התעלות. אתה שמח שעמדת במשימה ושהמחבל כבר לא יפגע באזרחים אחרים. זה טוהר הנשק. אתה עושה הכי טוב שאפשר. מקצועי, חד. אנחנו לא צמאים לדם".
בעוד חמישה חודשים בר–ששת יסיים את תפקידו כמג"ד גדוד 50 של הנח"ל. שר הביטחון משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, עברו בגדוד בדרכם לפסגה. לא נראה שבר–ששת בונה כל כך רחוק, אבל גם לא היה פוסל על הסף הצעה יוקרתית. "אני לא מתכוון להיות עד גיל 70 בצבא, אבל הרמטכ"ל יהיה בטוח מגדוד 50", חייך. "אני מניח שאם אשתחרר לאזרחות לא אהיה ברוקר. אעסוק בדברים שרלוונטיים לחברה ולמדינה".
"כל המג"דים היו מ"פים במלחמת לבנון השנייה וכולנו כבר לא ילדים. אני בן 36 ופעם מג"דים היו בני 29, 30. זה לא אומר שאנחנו לא טועים, אבל אנחנו יותר מיושבים ומנוסים. התחלתי את התפקיד בצוק איתן וכל הזמן התעסקתי ביישום הלקחים מהמלחמה, תוכניות עבודה, התאמות לגזרות השונות. אתה לומד מה עיקר ומה טפל".
"אין כמו תפקיד מג"ד. אתה חי בצבא כל הזמן ובקושי יוצא הביתה. זה אומנם פחות טוב, אבל זה תפקיד מדהים עם הרבה השפעה. מי שקובע את התוצאה במערכה זה לא המח"ט ולא מפקד האוגדה ולא המ"פ. המג"דים הם אלה שקובעים, הנה הכותרת שלך".
התרעות פיקוד העורף