"בקילומטר ה־20 מתחילים להרגיש את הקושי ואת הכאב. אז גם עולות השאלות: למה בכלל אני צריכה את זה? אולי כדאי לעצור? אבל באותו זמן אני מבינה למה אני רצה: כי הריצה גורמת לי להרגיש כמו ציפור שעפה ונהנית מהטבע". אם חיפשתם תשובה לשאלה מדוע אנשים דוחקים את עצמם לקצה ורצים למרחקים בלתי נתפסים, התשובה נעוצה בדברים אלה, שאומרת לנו רחלי לוגסי (36), גננת במקצועה ומי שכבר הפסיקה לספור את המרתונים שבהם השתתפה בחייה. “בקילומטר ה־38 הנפש הופכת נקייה יותר, ואת אפילו נהנית מהסבל, כי יש סבל", היא ממשיכה ומתפלספת: "אני אוהבת חופש, וריצה עבורי היא הביטוי הכי מדויק לחופש. הפעילות הזו היא מה שגורם לי להיות אדם משוחרר יותר".
ביום שישי הקרוב (ה־18.3) תשתתף לוגסי, יחד עם עוד אלפי רצים אחרים, ספורטאים וחובבים, במרתון ירושלים השישי. "עד היום פחדתי מאוד
“רחלי לוגסי היא אישה מעוררת השראה, בין אם אלה האתגרים הפיזיים והספורטיביים שהיא מציבה לעצמה ובין אם ההתגייסות שלה לריצה למען עמותת 'גישה לחיים' במרתון הקרוב", מפרגן גם ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת. "רחל תהיה אחת מתוך כ־6,000 רצים שירוצו למען מטרות חברתיות חשובות. מדובר באחד מהיעדים והמאפיינים החשובים של המרתון שלנו כמרתון חברתי, ואני מאחל לכל הרצים הצלחה גדולה”.
“זו האהבה שלי, התרופה שלי, הריטלין היומי שלי", היא מודה. "יכול להיות שאחזור מהעבודה בגן הילדים עם כאב ראש היסטרי, אבל אז בסוף היום אצא לריצה של עשרה קילומטרים ואחזור הביתה רעננה עם שמחה בלב ואהיה אמא פחות עצבנית".
“בטח לא מהיום למחר. אם עושים את זה נכון ובהדרגתיות, תוך הקשבה לגוף ואכילה נכונה, אפשר לבנות את הגוף למרתון. ועדיין, זה לא מתאים לכולם. יש מי שהגנטיקה שלו טובה ומאפשרת להשתתף בריצות ארוכות, וכמובן צריך גם לחשוב על הנפש".
לוגסי התגייסה למג"ב והייתה החיילת יוצאת אתיופיה היחידה בפלוגה. לפני עשר שנים הכירה את בעלה "חצי מרוקאי, חצי אשכנזי", כדבריה. "ההורים שלו אוהבים אותי ולרגע לא הרגשתי שהם לא מקבלים אותי בגלל צבע העור שלי. בכלל, כל החברים שלי היו ישראלים, ולא הייתי במערכת יחסים עם בחור אתיופי, כנראה כי הייתי בסביבה כזו שכולם היו ישראלים וככה ההתאקלמות הייתה יותר פשוטה".
"מעולם לא נתקלתי בגזענות ולא הרגשתי בגזענות, אולי כי אני אדם שיודע לעמוד על שלו, ולצערי צריך לפעמים להרים את הטונים כדי לקבל את מה שמגיע לך. אני רואה את עצמי כישראלית שצבע עורה כהה, וכאתיופית גאה".
“אני יודעת שהדעות שלי מכעיסות אנשים, אבל בעיני אי אפשר לשבת ולבכות ולצעוק 'אכלו לי שתו לי'. יש דרכים להשיג את מה שאנחנו רוצים, גם אם יש אפליה מסוימת. אף פעם לא ראיתי את עצמי כשונה, ולכן קשה לי לקבל את התחושה של שונה. לא מזמן הבן הגדול שלי שאל אותי: 'אמא, למה את חומה ואבא לבן?' אמרתי לו שיש אנשים בכל הצבעים, אבל הדם שלנו דומה ומה שבאמת חשוב זו האישיות של האדם".
התרעות פיקוד העורף