בתוכניתה של ענת דוידוב "איפה הכסף" היום (שני) בתחנת הרדיו 103FM, עסקה השדרנית בנתוני ההעסקה הנמוכים של בעלי מוגבלויות. לדבריה, קשה להיות ילד בעל מוגבלויות, עוד יותר קשה להיות בוגר בעל מוגבלויות, אבל הכי קשה להיות בעל מוגבלויות בישראל. בארץ חיים יותר משלוש מאות אלף ילדים עם מוגבלויות או צרכים מיוחדים, ויותר משמונה מאות אלף מבוגרים. עם זאת, כשזה נוגע לשילובם בשוק העבודה בישראל, המספרים מאוד מאכזבים: רק 54 אחוזים מהם מועסקים בעבודות שונות, כשבכלל האוכלוסיה שיעור התעסוקה עומד על 81 אחוזים. במגזר הערבי, המצב גרוע עוד יותר, כשרק 31 אחוזים מתוך בעלי המוגבלויות עובדים.

חבל, כי מדובר באנשים טובים וחרוצים, נאמנים לעבודה ומודים לכל מעסיק שנותן להם הזדמנות, ומאמין ביכולות שלהם. יש בהם מהכל, ממש תמונת ראי של החברה הישראלית: עורכי דין, אנשי הייטק, רופאים ומורים, עובדים סוציאליים, ופקידים ועובדי ניקיון. מעסיקים ומעסיקות, שימו לב למה שאומר אורן הלמן, שהקים את דף הפייסבוק "סיכוי שווה" המציע מאות מישרות פנויות לאנשים עם מוגבלויות. תתייחסו גם לדברי מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, אשר קבע כבר ב- 2014, כי המשק מאבד חמישה מיליארד שקלים בשנה כתוצאה מאבטלה של אנשים עם צרכים מיוחדים.

במגזר הפרטי נחתם בשנת 2014 הסכם חשוב שמחייב את המעסיק לשלב שלושה אחוז בעלי מוגבלויות מכוח העבודה. לפני חודשים ספורים הונחה הצעת חוק חדשה של חברי הכנסת איציק שמולי, נורית קורן ויואב קיש, המחייבת שילוב של חמישה אחוז מכוח העבודה במגזר הציבורי. אם צריך אפליה מתקנת, בואו נעשה את זה. חבל שמה שמנחה בסוף את המעסיק בראיון עבודה הם הסטריאוטיפים והסטיגמות. צאו מהקיבעון. מדובר באנשים ניפלאים ובעובדים מצוינים.