דן בילו ישב השבוע על סירת הדיג בנמל יפו וסירב לגעת בערמת הבורקסים שנחה על השולחן. במשך חודשים שהוא כמעט לא ישן בלילות, בקושי אוכל, הראש טרוד במחשבות קיומיות. גם ניתאי גלוזמן, שותפו לעסק שמחזיק שלוש ספינות, מכיר את התופעה. לפני כחודש בזמן נהיגה הרגיש איך הצד השמאלי של פניו הולך ונרדם. בבית החולים אמרו שזה כנראה הלחץ.



"זו לא צעקה, זו צווחה", מסביר אורי שרון, מוותיקי החבורה. "ספינות הדיג האלה קיימות מאז קום המדינה, חלק מרכזי מהציונות. איכר חורש את אדמתו והפנים מופנות לים. כשאתה מסתכל עלי זו אידיאולוגיה במידה רבה, אבל כיום הציונות הזו הולכת ונרמסת. רוצים להדיר אותנו מהים". ארבעת הגברים שהתאספו על הספינה של בילו הם "מכמורתנים", כלומר עוסקים בדיג מסחרי באמצעות רשת מכמורת. הם פורשים את הרשת, שמגיעה עד הקרקעית, וגוררים, מעלים איתם את הדגה - כמעט 70% מהשלל בישראל.



דיג באמצעות מכמורת תפס תאוצה בשנות ה־80, כשעלה הביקוש לשרימפסים. עם חלוף השנים, הקיבוצים שעל שפת הים צמצמו את ציי הספינות או שסגרו אותם לחלוטין. כיום על חופי ישראל יש רק כ־20 ספינות פעילות, לא כולן באופן מלא. כעת הוציא משרד החקלאות מגבלות חדשות שמטילות את המשך קיומם של המכמורתנים בספק. "הדיג יוגבל לעומק של 40 מטר, זהו העומק שבו תרד בצורה ניכרת הפגיעה בדגים צעירים ובבתי הגידול", מסביר ניר פרוימן, פקיד הדיג הראשי במשרד החקלאות ומי שאחראי על הרגולציה בענף. "אנחנו נאסור דיג מכמורת בקיץ, אז הרבה דגים צעירים יוצאים לעומק ובגלל שיטת הדיג הלא סלקטיבית הם נתפסים ולא מגיעים לגודל הראוי".



התקנות ירדו על הדייגים כמו פטיש בראש. "אתה יודע כמה עולה הכלי? הוא עבר את החמישה מיליון שקל ובניתי אותו במו ידי", אומר בילו. "אתה יודע כמה אנשים אנחנו מאכילים? זה גזר דין מוות לענף". בילו בן ה־44 מעיד על עצמו שהוא חולה ים ולא רואה אופציה לרדת מהגלים. "אבי היה ימאי ומגיל אפס הפלגתי", הוא מספר. "אחרי צבא, כשרציתי לקנות ספינת דיג, הוא לא נתן. אז הלכתי להיות מסגר עד שיום אחד בניתי ספינה ויצאתי לים. מעט אנשים רוצים לעבוד בתחום. זו עבודה קשה, לא פיזית אלא מנטלית. לא לחזור הביתה, להיות בים במשך 24 שעות".



"זו הייתה הסיבה העיקרית לחיסול ענף הדיג בקיבוץ", מוסיף שרון. "לדייגים לא התאים לצאת לשבוע לים, כשהמשפחה לא רואה אותך". לשרון, אב לשישה, יש ייחוס משפחתי היסטורי. אביו אריה היה מהאדריכלים החשובים בארץ. זוכה פרס ישראל ואחראי על תוכנית האב של המדינה אחרי הקמתה. אבל שרון אף פעם לא חשב על הייחוס המשפחתי. הוא יורד ים בכל איבריו. "הים הפנט אותי מההתחלה ועשה אותי מאושר", הוא מודה. רק שהדיכאון אוכל אותו, כמו את חבריו.


לתת לדגים לגדול

בשנים האחרונות דייגי המכמורת מרגישים שהם הולכים ומאבדים את הים. משרד החקלאות, אבל במיוחד החברה להגנת הטבע, משקיעים מאמץ כביר לנטרל את פעילותם. "יש הסכמה גורפת בקרב המומחים ועל פי מחקרים, שדייגי המכמורת הם אחת הבעיות העיקריות לתופעת דיג היתר בישראל", מסביר אלון רוטשילד, רכז תחום המגוון הביולוגי בחברה להגנת הטבע. "הם לוקחים רשת גדולה, גוררים על הקרקעית ולמעלה מ־80% ממה שעולה הם תינוקות. זה כמו שחקלאי לא יקטוף אבוקדו כשהוא בגודל ג'ולה. כל ממשק דיג הגיוני היה אומר להם לדוג את הבוגרים ולתת לצעירים לגדול".



אבל זה דיג. הרשת מעלה הכל.
"ברור לך שנתפסים ברשת גם צבי ים או כרישים, שזו חיה מוגנת. לא כי המכמורתן רצה להרוג אותם, אלא בגלל שזו שיטה לא סלקטיבית. הגורם שנפגע הכי חזק מהם אלו אלפי דייגים אחרים עם הסירות הקטנות. אם הם היו נותנים לדגים הצעירים שנה להמשיך לשחות, הם היו מגיעים לגודל שני קילו ואז אפשר היה להוציא דג בוגר על ידי רשתות אחרות. הם דופקים את עמיתיהם הדייגים".



לא כל המומחים תומכים בדעתו של רוטשילד. לצד הדייגים עומד ד"ר דני גולני, ביולוג ימי באוניברסיטה העברית בירושלים: "השאלה היא אם המצב שונה ממה שהיה לפני עשר שנים, והתשובה היא לא. אם הרשתות היו פוגעות, השלל היה יורד. והוא לא".



אנשי החברה להגנת הטבע טוענים שהמכמורתנים גוזלים את הפרנסה מאלפי דייגים אחרים.
"זה פשוט לא נכון. כל שיטת דיג עובדת על בית גידול שונה. עשרת מיני הדגים העיקריים במכמורת בכלל לא נידוגים בשיטות אחרות. נוצרה דמוניזציה למכמורתנים בשיטה מתוחכמת ומקצועית. הציעו תרחיש שמתאר מה יקרה אם המצב יישאר כמו שהוא עכשיו, אבל הוא לא מבוסס על נתונים. יצרו מצב כדי שמקבלי ההחלטות יגידו שאם זה נכון, אין סיבה להשאיר חצי מצי המכמורתנים, ויש להעיף את כולם".



יש מסע הסברה מאוד נרחב ומנומק.
"אני מאמין שחלק מהאנשים באמת מאמינים במה שהם עושים. אבל עולה בי חשד שיש גם אנשים שיודעים שהכל עורבא פרח מבחינה ביולוגית".


גם לשרון, הדייג הוותיק, יש מה לומר אל מול הטענות. "אנחנו לא עובדים על שטח גידול של דגים", הוא מבהיר. "אם אתה חוקר ימי ואתה רוצה לדעת איפה נמצא הבורי, תבוא לדייג כי הוא זה שמוציא אותם. כך גם לגבי בתי הגידול. תשאל אותי איפה מתרבה הסרגוס? אני יכול להגיד, כי הוצאתי אותו במשך 30 שנה מאותו מקום".



"עשו דוקטורטים על דיג המכמורת בארץ וראו שהטענה פשוט שגויה", עונה רוטשילד. "תחשוב שאם מכמורתן חורש את המים בעומק של 20 מטר ומוציא 80% דגיגים צעירים, אז כולם הם דגים שאף אחד אחר לא דג".



זהו מאבק בין העולם הישן לחדש. מצד אחד החברה להגנת הטבע שמשקיעה בהגשת בג"צים ובהסברה ומצד אחר אנשי הים שעיקר ההבנה שלהם מגיעה מניסיון של שנים. "אתה יודע מה משנה את הנעשה בים?", שואל גלוזמן, "זה הביוב, מכוני ההתפלה, קידוחי הנפט. ויש גם הגירה של דגים פולשים שנכנסו לאזורים שלנו, במיוחד מים סוף. נכנסו דגים שדחקו החוצה דגים אחרים. יש דג שאנחנו קוראים לו נסראללה. אם אתה חוטף ממנו עקיצה זה כאבי תופת. זה דג שיושב ומנשנש את הקרקע ואוכל את כל הביצים. פעם אחרי הסערות הגדולות המים היו בצבע חום־אדום. אבל מאז שנסגר סכר אסואן, כבר לא מגיע המזון שהיה מופיע אחרי השיטפונות. תראה היום את צבע המים, אפור אומלל. הכל משפיע".



גם לדברים האלה יש לרוטשילד תשובה. "אם מישהו רוצה לטעון על השפעה של מצב הדגה, הוא צריך להביא נתונים או מחקר. כנראה שהשינויים האקולוגיים בים התיכון משפיעים, אבל מה אנחנו יכולים לעשות? אני לא יודע לסגור את תעלת סואץ ולמנוע את הכניסה של המינים הפולשים", הוא מבהיר. "אני יודע לשלוט על צי הדייגים. בתור התחלה המפתח לשמור על הים הוא למנוע דיג יתר".


מחסלים את הענף

שינוי תקנות עומקי הדיג וההשבתה הצפויה בחודשי הקיץ גרמו לדייגים לשבת בנמל ולהרהר בעתידם. "בתקופות מסוימות השרימפס מגיע ל־50% מפדיון הספינה", מספר גלוזמן. "הדיג מתבצע בלילה בעומקים של 15־35 מטר, ועכשיו אין לנו אותו. יצאתי בשבוע שעבר לים ומהר מאוד הגעתי למסקנה שכדאי לכבות מנוע, שזה לא כלכלי. כמות הדגה בתקופות האלה בעומק 40 מטרים והלאה היא זניחה. ישבתי בפגישה עם ניר פרוימן במטרה לבנות ממשק דיג הוגן. חשבנו שנתווכח על העומקים ואולי נגיע להסדר. אבל שלושה חודשים לא לצאת לים, יש איזה שיפוי? ענו 'לא'. אני עם שלוש ספינות, מעסיק 15 איש, מה אעשה איתם?".



"במדינות שכנות יש השבתה ארוכה שמגיעה גם לחמישה חודשים", אומר פרוימן. "במדינות האיחוד האירופי הגבלות העומק גדולות יותר. אני לא מתעלם מהעובדה שיש שינוי מציאות לרבים מהדייגים, אבל זה שינוי שתכליתו להוביל למצב טוב יותר, שישרת גם אותם". את שרון זה לא מנחם: "הם חיסלו את ענף המכמורת ועשו זאת כדרכה של מחלה אוטואימונית שתוקפת וגומרת את הגוף מבפנים. ממש שלחו אותנו לעזאזל". פרוימן מודה שהם צופים שבעתיד הקרוב מכמורתנים יעזבו את הענף בגלל השינוי: "אנחנו קובעים את הכללים ואת התנאים שיאפשרו את המשך הפעילות, ומבינים שחלק מהדייגים חושבים שהיכולת שלהם להתפרנס תיפגע בצורה משמעותית. במקרה הזה יהיה משא ומתן לפיצוי".



ומה הנזק למדינה אם המכמורתנים ימשיכו בדרכם? "חברה גדולה לייעוץ כלכלי שעשתה בשבילנו עבודה גילתה שהנזק שלהם למשק הישראלי מוערך ב־850 מיליון שקל", אומר רוטשילד. "מדינת ישראל צריכה להחליט מה משתלם ומה לא. כדי לשמור על ממשק דיג הגיוני צריך להגביל מאוד את המכמורתנים, אז הדבר ההוגן ביותר הוא שהמדינה תפצה אותם. עושים את זה בכל העולם. המדינה רוכשת מהדייג את הרישיון והוא יוצא מהמים. זה המהלך שמנסים לקדם מולם כי בסוף הם לא יוכלו להתפרנס כמו בעבר. אנחנו צופים שוועדת הכלכלה תאשר את התקנות במושב הבא של הכנסת".



הדייגים יודעים שיהיה קשה לעמוד מול הכוח הרב שמופעל מנגד, אף שהם נושאים את עיניהם ליו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ איתן כבל, שעד עכשיו עצר בגופו את ההמון הזועם והתעניין בשלומם. ועדיין, חלק גדול מהדייגים מיואש. "באספה הפנימית אמרו בפירוש שכל מי שלא מעוניין ללכת לגריטה שיצא מהחדר", מספר אדם מנצור, מהדייגים הצעירים. "מי שיושב כאן איתך נעמד ויצא, הרוב נשארו". זה לא רק החשש הכלכלי שמאיים, זה גם הים שהולך ונעלם לדייגים הוותיקים. "אנחנו חבר'ה צעירים יחסית ויש לנו עוד כמה שנים טובות לעבוד", אמר גלוזמן. "אנחנו לא רוצים להביא את המכה בשנה אחת וללכת הביתה. תן לנו רק לעבוד".