תשע תחנות של רכבת קלה בירושלים מפרידות בין גבעת התחמושת לתחנה הסופית חיל האוויר שבפסגת זאב. רק שבימים אלו לא מדובר בתחנות אופטימיות שמעמיסות המוני נוסעים, כמו שסרטוני ההדמיה הציגו לפני הקמת הרכבת.
כשעלינו בתחנת גבעת התחמושת בדרכנו לפסגת זאב, סיפרה לנו אלן וירצבורגר, תלמידת תיכון בת 17, שהיא אף פעם לא לוקחת את הרכבת לכיוון ההוא. המעבר בשועפאט ובבית חנינא לא עושה לה טוב ובטח להוריה, שמבקשים ממנה להימנע מסכנות מיותרות.
בתוך הקרון היה דליל, כמעט ריק. מרים גול, כרטיסנית שעובדת כבר שנתיים על הקו, סיפרה שכך המצב בקטע הזה - מעטים בוחרים לנסוע בו. מלבד גז פלפל להגנה עצמית, גול מצוידת בהוראה לא לרדת בתחנות שועפאט ובית חנינא. "כבר נתקלתי במהלך העבודה בסכין שנשלפה", סיפרה. "הורדנו לרציף תושב בית לחם כדי לתת לו דוח, אבל לפני שהוא הספיק לגרום נזק המאבטחים הצליחו להשתלט עליו. התרגלנו".
גם הנוסעים הקבועים התרגלו. הם התרגלו לזריקות האבנים שהפכו חלק משגרת הנסיעה ומוכנים לספיגה כל הדרך מהבית לעבודה. "אין לי ברירה, אני צריכה להביא פרנסה הביתה", הסבירה יוליה צ'רביאק, תושבת פסגת זאב. "רק שעד עכשיו אני לא מבינה את העובדה שהרכבת עוברת בשכונות שלהם. למה שניתן לערבים תחנות רכבת? חוץ מלהרוס את התחנות ואת העיר הם לא עושים שום דבר. הם עולים בעיר העתיקה וכל הרכבת מפוצצת בהם. אני מכירה אנשים ששולחים במונית את הילדים לבית הספר במרכז העיר, רק כדי שלא ייתקלו בהם".
לא היה קשה למצוא אנשים שמחזיקים בדעות דומות לשלה. בקו הלוחמני המשיך גם ניסן אליהו, אף הוא מפסגת זאב. ברגע שנכנסנו לתחומי שועפאט הוא הסתכל מהחלון והמטיר אש חיה. "תמיד נסעתי ברכבת, גם בשיא גל הטרור, אבל ברור שהייתי מעדיף שהרכבת לא תיכנס אל השכונות האלו. רק אתמול זרקו עלינו אבנים ותאמין לי, אם הייתי רואה מי הזורק הייתי יורה בו. אלה חיות בר, לא אנשים".
מספיקה נסיעה קצרה ברכבת כדי שכל הדעות הקדומות, הפחדים, העוינות והמתח יצופו. "הם עושים מה שהם רוצים, הערבים", הבהיר את עמדתו נפתלי ברזאני. "תסתכל על החלונות, בכולם יש סימנים של זריקת אבנים. הבעיה היא שכולם רצו להיות טובים עם הערבים וזה מה שקיבלנו בחזרה. אהוד אולמרט, כראש עיר, היה צריך להתעלם מהם".
ירדנו בתחנת סיירת דוכיפת, היכן שנאור בן עזרא נדקר על ידי ילדים בני גילו. התחנה עומדת ממש על קו התפר בין פסגת זאב לבית חנינא. אפשר היה לשמוע שם את צפירת ההרגעה של החודש האחרון. פחות מתח ואולי כיוון של חזרה לשגרה, יחד עם חשד מתון.
כמה מטרים מאיתנו עמד בחור עם תיק סטודנטים על הגב. לבוש בקפידה, השתלב היטב עם נוסעים שעל הרציף. זהו אנס אבו־ליל, תושב בית חנינא הסמוכה. מדי יום הוא נוסע ברכבת למכללה במרכז העיר שבה הוא לומד. הוא כבר הפנים שבימים כאלה הכי טוב לתפוס מקום בצד, לא לעורר חשד מיותר. "אני מנסה לא לעשות שום דבר שימשוך את תשומת הלב", סיפר בקצרה. "אני יושב ומתפלל שהנסיעה תעבור בשלום, שאף אחד לא יפגע בי. אולי בגלל שאני נראה כמו יהודי הנוסעים לא מדברים איתי, אבל אנשי ביטחון ישר מבקשים תעודת זהות, שואלים שאלות. לא קל להיות היום ערבי".
אנדראה סעדה, תושבת צור באהר, הכפר הערבי שבמזרח ירושלים, יודעת שהעובדה שהיא נולדה בארצות הברית ומדברת אנגלית מאפשרת לה בדרך כלל לעבור בשלום את הנסיעות ברכבת הקלה. "בפעמים שאני עוברת לדבר בערבית המבטים מיד משתנים", הסבירה בעודה עושה את דרכה למכון הכושר בשועפאט שבו היא מתאמנת.
סעדה מודה שהחשש לא זר לה. "זו גזענות, אפליה, אבל זה לא משהו חדש. המצב נמשך שנים ורק מחריף עם הזמן. אלה החיים שלנו ואני לא רואה שינוי באופק. אני לא חושבת לעזוב, כי המשפחה שלי גרה כאן ואיפה שהיא נמצאת זה הבית שלי. הסיטואציה לא נוחה, אבל גם אנחנו התרגלנו".
אנשי ביטחון מסתובבים דרך קבע בקרונות הרכבת. בתחנת גבעת התחמושת עמדה ניידת משטרה ולידה ניידת אבטחה של התחבורה הציבורית. עמודי ברזל הוצבו בסמוך כלקחי פיגועי הדריסה שהיו.
נוסעים רבים מספרים שהם עולים על הרכבת הקלה בלית ברירה. היא חוסכת את העמידה בפקקים האינסופיים של ירושלים ולזריקות האבנים כבר התרגלו, והם שמים את מבטחם בחלונות הממוגנים. "אני תושבת עופרה ומכירה את המתח הזה", הודתה שפרה כהן. "אבל הבוקר, לפני שיצאתי מהבית, חשבתי על הנסיעה שמצפה לי ופחדתי. קשה הידיעה הזו שצריך להסתכל לכל הכיוונים ולבחון כל אחד שעולה, ולהבין שזה תלוי בנו ושאנחנו לא שולטים מספיק".
כמו תמיד בישראל המצב הביטחוני מגיע בגלים. עד לא מזמן שררה כוננות ביטחונית אדומה בבירה, עכשיו היא ורודה ועוד מעט יחזרו לשגרה מלאה. תושבי פסגת זאב יחזרו לקנות בשועפאט ואנשי בית חנינא לא יחששו לעבור בשכונה היהודית הסמוכה.
התרעות פיקוד העורף