“יכול להיות שלא עלינו בסקרים", מודה מורל, “אבל פעילי הליכוד שעד אז היו מיואשים, ישבו בבתים ולא באו לעבוד, התמלאו התלהבות. מצודת זאב שהייתה ריקה התמלאה בפעילים. לא עקבתי אחרי הסקרים, זה לא היה התפקיד שלי, אבל בדרך כלל כשלפעילים יש אש בעיניים הסקרים מתחילים לעלות".
“העליתי לדיון נושא שעד אז היה טאבו. כל זמן שזה לא עלה על השולחן, לא היה סיכוי למו"מ עם הפלסטינים. עובדה שמרגע שהססמה עלתה והנושא צף, כולם מבינים שלא ייתכן שום הסדר בלי פשרה כלשהי של חלוקת ירושלים. היום רוב העם בעד חלוקת העיר".
“כל מה שרציתי זה להרים את הליכוד מהקרשים, זה הכל. מה שיצא בסוף מהסיפור הזה כבר מיועד להיסטוריונים. אני רק רציתי לנצח במערכת בחירות. קראתי בעיתון שיוסי ביילין דן עם אישיות פלסטינית בכירה על חלוקת ירושלים ואמרתי לעצמי שיש פה משהו".
“בואי ננתח את המילים ‘יחלק את ירושלים'. לא כתוב בהן איך הוא יחלק, האם מבחינה מוניציפלית או מבחינה ריבונית, אז איך את יכולה לתקוף את זה?".
“זאת הייתה הברקה גדולה, מאוד אפקטיבית", נזכרת השרה לשעבר לימור לבנת שעמדה בראש מטה ההסברה של הליכוד. “התלהבנו, היינו בטוחים שזה יצליח", אומר ארד. “זה באמת היה סלוגן מוצלח. עלו כמה רעיונות, אחד מהם היה למקד את הקמפיין בנושא ירושלים. במחקרים שערכנו ראינו שזה יהיה אפקטיבי. ואכן, הסלוגן היה כל כך אפקטיבי שזוכרים אותו גם אחרי 20 שנה".
“מבחינתנו, הססמה הייתה מצוינת", אומר אדם שעבד עם בכיר בליכוד. “חשבנו שהיא שקרית, אבל נכונה מבחינת הקמפיין. כולם בליכוד ידעו שפרס לא חשב לרגע לחלק את ירושלים. אף אחד לא יכול לחלק היום את ירושלים, גם לא לפני 20 שנה, אבל הססמה התאימה לליכוד".
גם ביילין תפס מקום נכבד במודעות של הליכוד, כמי שדן עם בכירים פלסטינים על עתיד ירושלים. “ניהלתי מו"מ עם אבו מאזן במשך שנתיים, עד אוקטובר 1995", הוא אומר. “הדיונים נשמרו בסוד והודלפו בסופו של דבר על ידי הפלסטינים. הייתה הסכמה על מסמך, שגם אנשי הליכוד גילו בו עניין מאוחר יותר, אבל הוא לא נחתם. נקבע בו שהשכונות היהודיות יהיו חלק מירושלים הישראלית והשכונות הערביות חלק מאל־קודס הפלסטינית. הסכמנו שיתנהל מו"מ לחלוקה ריבונית של העיר, ללא הגבלת זמן".
“הליכוד שרבב את השם של פרס לנושא אף על פי שהוא לא עמד מאחוריו. אני הייתי מחויב לסודיות שעליה הסכמתי עם אבו מאזן ולא יכולתי להגיד מה באמת המסמך אומר, חלוקה מוניציפלית ולא ריבונית. אם הליכוד נשען על המו"מ שלי עם אבו מאזן כדי לייחס לפרס את חלוקת ירושלים, זה היה עיוות של המציאות. אני הייתי במצב לא נוח, מפני שלא יכולתי לחשוף את המסמך. מאוחר יותר מתווה קלינטון הזכיר תוכנית דומה, שלפיה ירושלים המאוחדת תכלול את העיר היהודית, את השכונות היהודיות החדשות, את הרובע היהודי ואת הכותל. היום במפלגת העבודה מדברים על החזרת 28 כפרים ערביים. מה שהוצג בצורה כל כך שלילית על ידי הליכוד לפני 20 שנה מקובל היום".
קלמן גייר סבור שהמסר דווקא לא נקלט. “בין 27 בפברואר ל–27 במאי קרוב למחצית מהנשאלים בסקרים שלנו לא הסכימו לקביעה שפרס יחלק את ירושלים", הוא קובע. “מחצית מהנשאלים הסכימו לפתרון של חלוקה מוניציפלית בירושלים. בעקבות הנאום של ערפאת בעזה, שבו אמר שאחרי הסכמי הביניים ביהודה ובשומרון תבוא ירושלים, הסקרים הראו עלייה ברמת החששות כלפי נכונותו של פרס לחלק את ירושלים, אבל כאמור זה לא קרה בגלל הקמפיין אלא בגלל הנאום של ערפאת. אפילו אחרי העימות בין פרס לנתניהו רק 36% סברו שפרס אכן יחלק את ירושלים. הקמפיין הגביר את הרגישות לנושא, אבל לא שינה את הדעות ולא היווה גורם בעל משמעות לשינוי בכוונות ההצבעה".
ובכל זאת, במפלגת העבודה הגיבו בבהלה. הקמפיין עלה ב–18 בפברואר, עוד לפני שהוכרז המועד המדויק של הבחירות. פרס הודיע על כוונתו לשלוח את הציבור לקלפיות, אבל בין המפלגות החלו ויכוחים באשר למועד מוסכם. לליכוד זה לא הפריע, הם החלו לעבוד.
משה שחל, שהיה השר לביטחון הפנים וראש מטה הארגון של העבודה בבחירות, זוכר תחושות אחרות, הרבה פחות רגועות. “כולם במטה היו היסטריים", הוא אומר. “הסלוגן ‘פרס יחלק את ירושלים' באמת השפיע. הרגשנו מותקפים, היינו עצבניים, היינו בלחץ אמיתי. אהוד ברק וחיים רמון שניהלו את מטה הבחירות כאילו התייחסו לזה בצחוק, אבל אני אומר לך את העובדות: היינו בלחץ רציני. ניסינו להגיד שזה לא נכון, אבל זה היה גמגום, לא הייתה לנו תשובה אפקטיבית".
“אדם הגון שפועל בתום לב תמיד נראה פחות טוב מול משהו אמוציונלי. לך תאמין עכשיו לפרס שממילא הייתה לו תדמית בעייתית. הדגש היה עליו באופן אישי, והיה קשה להתמודד עם זה".
“רבין היה זהיר, הוא לא הסכים לכלול את ירושלים אחרי הסכם אוסלו. אני טיפלתי בנושא ירושלים מטעם המפלגה ביחד עם פייסל חוסייני מהצד הפלסטיני. המגעים בינינו היו סודיים, נפגשנו בבית של משה ששון בירושלים, מפני שחוסייני לא הסכים לבוא למשרד לביטחון הפנים שממוקם במזרח העיר, אבל מעולם לא דיברנו על חלוקה. אני יכול לומר בצורה חד–משמעית שמפלגת העבודה מעולם לא חשבה לחלק את ירושלים, בטח לא פרס. הרגשנו שזו תעמולה לא הוגנת, מתחת לחגורה, האשמת שווא אמיתית".
שווא או לא, רוב תוכניות השלום עד היום עסקו בחלוקת ירושלים. על פי מתווה קלינטון משנת 2000, שבו שורטטו קווי יסוד להסדר קבע, הבירה מחולקת: השכונות הערביות, הרובע הנוצרי והרובע המוסלמי יהיו בריבונות פלסטינית. הרובע היהודי, הכותל והשכונות היהודיות יהיו תחת ריבונות ישראלית. בעיר העתיקה יונהג משטר מיוחד שיאפשר מעבר חופשי, הר הבית יהיה תחת הסדר מיוחד.
“לא בטוח אם הסלוגן לא היה נכון, אבל הוא הגיע אחרי הסכם אוסלו, אם כל חטאת, שעלול היה להוביל לחלוקת ירושלים".
“תראי מה אמרו על פרס במערכת הבחירות ב–1981, דברים הרבה יותר קשים. זה לא היה הדבר הקשה ביותר מבחינתו. הוא כבר עבר מערכות בחירות יותר קשות".
התרעות פיקוד העורף