כושי רימון עדיין זוכר את מבטו המבועת של האונקולוג מבית החולים סורוקה בבאר שבע, שבישר לו כי לקה בסרטן בלוטת התריס וכי הגרורות עשו את דרכן לעמוד השדרה ומתקדמות בקצב מהיר גם לכיוון הראש. הלוחם האגדי מסיירת הצנחנים ובעליו של פונדק ה–101 המיתולוגי הקשיב בשקט ושאל רק כמה זמן נותר לו. שלושה חודשים לכל היותר, הייתה התשובה. לרגע כושי נדהם, אולם שנייה אחר כך חייך בהשלמה. הוא הודה על גילוי הלב, ובמוחו תכנן כיצד ייטול את חייו אם יהפוך לנטל על סביבתו ובני משפחתו.
בכל יום הוא מתעורר אל מתחם הפונדק רחב הידיים, נושם מלוא החזה את האוויר המדברי, לוגם מיץ טבעי בדוכן הפירות ובודק את מצבם של הזוחלים ובעלי החיים בגן החיות הקטן שהקים. רק אחר כך הוא מתיישב במאהל הבדואי על כוס תה עם נענע ומצית לעצמו סיגריה. “מהרגע שקיבלתי את כדורי הסידן של יוסי, נולדתי מחדש", הוא אומר בשלווה שאינה אופיינית לאנשים הצועדים תדיר על הקצה. “לולא הם הייתי נשאר במיטה והגוף שלי היה מתקשה להתמודד עם הסרטן".
“אין לי ברירה", מסביר כושי. “האופציה השנייה היא לבקש נדבות. תחזוקת המקום היא עצומה, ואני מנסה לשרוד בכל דרך. תשלומי החשמל, המים והביוב הם עצומים, ולפעמים אני דוחה את תשלום המשכורות כי אין לי ממה לשלם לעובדים. ברור לי שמכונות המשחק הן עסק לא חוקי, אבל מדובר בכסף קטן ולא בקזינו בלאס וגאס. הצעירים עוצרים רק לכמה דקות בדרכם לאילת, ואין כאן עבריינות או אלימות. ראוי שהמשטרה תתייחס לנושא בסלחנות, משום שמדובר בהישרדות של מקום היסטורי הנותן שירות בערבה. אנחנו בקטסטרופה. אם לא יגיע לכאן בקרוב משקיע שיחלוק איתי את הבעלות על הפונדק, לא אצליח להחזיק מעמד עוד תקופה ארוכה".
“אבא שלי נולד בתימן ועסק בעלייה בלתי לגאלית של יהודים מעיראק, סוריה ותימן", מגולל רימון את סיפורו. “הוא הכיר את אמא שלי, שהייתה חד–הורית לילדה בת 9, והם התחתנו והתיישבו בחדרה. לאבא הייתה חנות לממכר בשר וביצים, אבל משום שידע לדבר ערבית הוא הפך גם לשושואיסט והסתובב בכפרים ערביים כדי להעביר מידע לשירות הידיעות של ההגנה. פעם אחת הוא נכנס לכפר שבו נמצא כיום היישוב גאולי תימן, ומאז לא חזר. אחרי שאמא שלי נפטרה, זרקו אותי בבית יתומים, אחותי נשלחה למוסד, ואחי עבר למשפחה שהתעללה בו. רק מאוחר יותר אימצה אותי משפחת ארליך ממושב תל עדשים".
ב–1959, כחצי שנה לפני שחרורו, החליט כושי להסתנן אל פטרה בירדן, מקום שהפך לאבן שואבת עבור הרפתקנים ישראלים. העובדה שלא היו אז הסכמי שלום עם הממלכה השכנה וש–12 צעירים נהרגו בטרם הגיעו ליעדם, לא הרתיעה אותו. ביחד עם חברו ויקטור פרידמן חצה את הגבול, כשהוא נעזר בג'יפ גנוב ובמדי או"ם. כשחזרו כעבור שלושה ימים, הם נעצרו ונשלחו למאסר עקב מגע עם האויב. בזכות התערבותו של דוד בן־גוריון קוצר מאסרו לחמישה חודשים.
בסיום המלחמה יצא כושי לטיול ברחבי העולם ובמהלכו הגיע לגרמניה, שם נעצר על סחר בסמים. הוא נידון לתשע שנות מאסר, אולם שוחרר לאחר שש שנים וחצי בזכות משקם האסירים חרות לפיד.
בגופו של כושי הושתלה חוליה תותבת, אולם במהלך הבדיקות התגלו גם הגידול בבלוטת התריס והגרורות בעצמות. ההערכה הייתה כי לא יחזיק מעמד יותר משלושה חודשים.
“לא. מיציתי את החיים עד תום ועשיתי כל מה שרציתי. אפילו התחתנתי פעמיים ויש לי 13 ילדים, ש–11 הם מאשתי השנייה שרה, שחזרה בתשובה. כאב לי רק על המשפחה וחשבתי על הבת הקטנה שהייתה אז בת 8. עשיתי טיפולים נגד סרטן, אבל הרגשתי כמו מת. לא יכולתי להזיז אצבע. ואז הגיע יוסי, המושיע שלי, עם כדורי הסידן האמורפי מהסרטן הכחול. הרגשתי כאילו העצמות שלי נבנות מחדש. הרופאים הסתכלו בהתחלה על הסידן בחשדנות, אבל כשראו אותי משתקם, עומד על הרגליים בלי כאבים ונעשה ערני, הם התעניינו היכן משיגים את הכדורים. אני כמו שגריר של הדנסיטי, ובאמת מאמין שלולא הכדורים לא הייתי עומד על הרגליים. לאחרונה צירפתי אליהם גם משקה כורכומיה שמכינים לי בתבליני פרג, והשילוב ביניהם תרם להחלמה שלי. אני כבר שלוש שנים מעל מה שנתנו לי, ומרגיש טוב יותר אפילו מבעבר. בעוד כמה ימים יש לי ביקורת, אבל אני כבר יודע שהכל תקין".
על ההתאוששות של כושי מעיבות ההתרסקות הכלכלית וההסתבכות עם משטרת אילת. הכל החל באוקטובר 2015, כאשר על מתחם הפונדק פשטו כ–30 שוטרים בנימוק כי במקום מתנהלים משחקים אסורים. בפברואר השנה שוב הגיעו השוטרים והחרימו 11 מכונות מזל ומאות אלפי שקלים במזומן, וכן מצאו בחיפוש גם גרם של מריחואנה.
“כפתרון מיידי לכיסוי החובות אמכור את הנחש הדו–ראשי ב–80 אלף דולר. אני רוצה להכניס שותף, שיחדש את המקום ויחזיר לו את תהילת העבר. לא רוצה להוריש לילדים פיל לבן. הפונדק עדיין מושך אנשים ולפני כשנה הקמתי כאן בית תפילה למוסלמים בגלל שהמבקרים הערבים התפללו ברחבה. התוכנית היא להקים כאן גם בית כנסת קטן ולקוות שמהפונדק תצא בשורה של שלום ודו–קיום".
“נסעתי עם חבר לפני שנה, אבל זו לא אותה ההתרגשות. בעבר נהגתי לטוס לשם עם הבקאיי ולנחות במוצב שעל הגבול, אבל בכל פעם נעצרתי על ידי השירות החשאי הירדני. אחרי הניתוח בצוואר נאסר עלי לטוס אז מכרתי את הבקאיי. אני כבר לא צעיר, ובמקום לעשות שטויות ולטייל בעולם צופה בטלוויזיה מהמיטה, אוכל ארטישוק ושמח שיש ערוץ כמו נשיונל ג'יאוגרפיק".
“אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה".
התרעות פיקוד העורף