מורכב יותר הוא סיפורה של “הגדת וולף", שנקראה כך בהיותה בבעלות אחד, אלברט וולף, וממנו עברה לרשות הקהילה היהודית בברלין. ההגדה, שנכתבה בסוף המאה ה־14 באוויניון שבצרפת, הוחרמה על ידי הנאצים והגיעה לאחר מלחמת העולם לארכיון ההיסטורי היהודי בוורשה, נעלמה משם והתגלגלה לז'נווה שבשווייץ עד שבתום מאבק משפטי הוחזרה לוורשה. היה זה ראש ממשלת פולין שתרם אותה לספרייה בירושלים.
בתערוכה אנחנו מתוודעים גם להגדה משנגחאי, להגדה אחרת מאזרבייג'אן ול"הגדת בורדו" מצרפת של המאה הקודמת, שנכתבה כולה בצרפתית. כל הגדה והסיפור שלה. יוצאת דופן בתערוכה היא “הגדת מוזמביק", שאיננה מאוסף הספרייה והיא התקבלה בהשאלה מאיזי ליבר, תושב תל אביב. משפחת ליבר נסה בתקופת השואה מבלגיה דרך צרפת וספרד לפורטוגל, ומשם הגיעה למוזמביק, אז מושבה פורטוגלית. בתקופה שבה ישבה בבירת המושבה, לורנסו מארקש (כיום מפוטו), העתיק אבי המשפחה, חיים מרדכי ליבר, את ההגדה בכתב ידו וילדיו סייעו לו לכרוך אותה. משפחת ליבר, שעלתה לבסוף ארצה ב־44' מדרום אפריקה, ממשיכה להשתמש בהגדה זו, המוצגת כעת בתערוכה.
בחול המועד פסח, התערוכה תהיה פתוחה רק בימים א'־ב' (24־25 באפריל)
התרעות פיקוד העורף