"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי כתינוק לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי שלי קרא לי להיכנס פנימה. כשנכנסתי, ראיתי במרכז הסלון אישה קטנה, שבעיני גם הייתה מכוערת. ובלי הכנה מוקדמת הוא אמר לי: ‘אנחנו לא ההורים שלך, זאת האמא שלך!’”.
“העולם נפל לי בבת אחת על הראש”, נזכר פלד, אחד מששת מדליקי המשואות בעצרת המרכזית לנעילת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שתתקיים מחר בקיבוץ לוחמי הגטאות. “האישה האומללה ההיא, מקורבנות הניסויים של דוקטור מנגלה הידוע לשמצה, בבלוק 10 באושוויץ, סוף־סוף פגשה את התינוק שהשאירה מאחוריה, ואני לא נתתי לה לנשק אותי ולגעת בי”.
לדברי פלד, בהיותו אצל המשפחה המסתירה, הוא חי כילד נוצרי לכל דבר. “בכל יום ראשון הלכנו לכנסייה, וזה היה משהו חגיגי ומאוד מרשים עם צלילי האורגן שליוו את התפילות”, הוא מספר. “לא היינו הולכים לישון בלי להתפלל לישו. ופתאום היה עלי להתנתק מכל זה ולהתחיל לחיות כיהודי”.
לאחר שנמסר כתינוק על ידי הוריו הביולוגיים, נאלץ פלד להיפרד גם מהוריו המאמצים. “כל חיי היו אז נטישה אחת גדולה”, הוא מספר. “אחרי שאמא שלי האמיתית לא הצליחה לגדל אותי בגלל המצב הפיזי שלה, היא נאלצה למסור אותי לבית יתומים יהודי גדול באנטוורפן. עד שהתרגלתי לחיים שם, הועליתי אחרי הקמת המדינה עם ילדים אחרים ארצה באונייה ‘קדמה’. בחיפה, שם נאמר לנו שנגיע לכפר הנוער ניצנים, צץ משום מקום יואל איגלינסקי, איש שלא הכרתי בכלל, הציג את עצמו כאח של אמא שלי ואמר: ‘יאללה, אתה בא איתי!’ לא להאמין כמה תהפוכות עובר ילד קטן אחד”.
כך מצא את עצמו הילד ג’פקה מנדלביץ’ מתמודד כעולה חדש עם הצברים החמודים והעוקצנים של קיבוץ נגבה. “בהתחלה חטפתי שם לא מעט מכות, כשלנו, אלה שבאו משם, קראו ‘סבונים’”, הוא מעיד. “לא הגעתי לסתם קיבוץ. נגבה היה סמל לגבורה במלחמת השחרור ולמעשה עצר את הצבא המצרי. אבות של הילדים שלמדו איתי נודעו כגיבורים, ואילו אבא שלי נשרף באושוויץ. איך יוצאים מזה? אז המצאתי לעצמי אבא גיבור, שנלחם עם מרדכי אנילביץ’ במרד גטו ורשה ונפל שם, אם כי נשרף באושוויץ”.
“אגב, לא רק צ’יץ’ השפיע עלי בצבא”, מעיר פלד. “כשסיימתי את השירות בסדיר, כל מה שרציתי זה לחזור אל הצאן בקיבוץ. אז קרא לי הסגן הצעיר, המג”ד שלנו, מוט’קה ציפורי, לימים סגן שר הביטחון, שמאוד הוקרתי אותו, והציע שאשאר עוד חצי שנה. זו, כידוע, התארכה כדי 30 שנה”.
אני מגיע כעת לאלוף (במיל’) פלד בשנית. בראיון שערכתי עמו בדצמבר 94’ אמר פלד: “ויתור על הגולן, כמוהו כהתאבדות לאומית”. “המציאות כיום מחזקת את דברי דאז”, הוא אומר כעת. “אני לא רוצה לחשוב היכן היינו עכשיו, על רקע מה שקורה בסוריה, לו היינו מתפתים בשנות ה־90 להגיע להסכם עם הסורים תוך ויתור על הגולן”.
פלד, 75, אלוף פיקוד הצפון בין 86’ ל־91’, מזוהה באופן מוחלט עם הצפון יותר מכל קצין בכיר אחר לפניו, בזמנו או אחריו. “כתפיסת עולם עסקתי בהכל בתחום השיפוט שלי, מספריות לבתי ספר ועד מכסות ביצים לחקלאים”, הוא מציין. “הבנתי שאם נפתור את הבעיות של התושבים, זה יהיה חלק מהביטחון ואלמלא זה, מה עשינו”.
“אגב, לאלה מתוכנו שמתלוננים כי לא ידענו להחזיר טובה לאנשי צד”ל שנלחמו בשבילנו, אומר מה שאמרתי להם ישר בפנים: כשהם לחמו, הם לחמו על הבית שלהם כדי שלילדים שלהם יהיו חיים טובים וכדי שהחקלאים שלהם יוכלו לעבד את השדות. אנחנו, לעומתם, נלחמנו על הגנת יישובי הצפון. מכאן שהיה בינינו מפגש של אינטרסים. כלומר, הם בעלי ברית שלנו, אבל לא נלחמו בשבילנו. היה לנו אינטרס משותף נגד אותו אויב”.
עם שחרורו מצה”ל הצהיר פלד שלא יצטרף לפוליטיקה, ואף דחה ב־96’ וב־99’ הצעות מצד נתניהו ומצד אהוד ברק להיכנס לממשלותיהם בלי פריימריז. בפריימריז שנערכו בליכוד ב־2008 לקראת הבחירות לכנסת ה־18, הוצב פלד במקום ה־15 ברשימה, והתחיל לכהן כחבר הכנסת לאחר הבחירות. לאחר הקמת הממשלה ה־32 מונה פלד לתפקיד שר בלי תיק. לבקשתו, כיהן כשר המרכז את תחום פעילות ניצולי השואה, והיה האחראי על הטיפול באנשי צד"ל שנקלטו בארץ. ב־2012 התפטר מהכנסת ואחר כך גם מתפקידו בממשלה לטובת מינויו ליו"ר קצא"א - קו צינור אילת־אשקלון.
“אז נשכתי את הלשון ויותר משלוש שנים הייתי שר בלי תיק. לשמחתי מצאתי נושאים לטפל בהם, כמו ניצולי השואה וצד”ל, לצד כל מיני משימות שראש הממשלה נתניהו הטיל עלי, ואולי לא צריך לדבר עליהן. החזקתי מעמד רוב הקדנציה, אגב ביחסים טובים עם ראש הממשלה, וכשהרגשתי שהחזרתי את החוב שלי למצביעי הליכוד, התפטרתי”.
כיום פלד חי בצפון תל אביב. “הקמתי חברה משלי, אני דירקטור בכמה חברות ועושה הרצאות בחו”ל ובארץ, גם מייעץ לכל מיני גופים”, הוא מספר. “בסך הכל מתקיים בשקט, בצניעות ובכבוד”.
לפני שנה וחצי הוא אושפז במצב קשה לאחר שעבר התקף לב. “אומנם אני שונא לדבר על זה, אבל קרה מה שקרה”, הוא מספר. “חטפתי התקף לב לא קל. ישנתי איזה חודש ולא זוכר כלום מזה. מאז אני עושה בדיקות בכל חצי שנה, ולפי נתוני הרופאים אני בריא ושמח שכך”.
בתפקידו הצבאי האחרון, כאלוף פיקוד הצפון, כמעט נקלע פלד לסירוב פקודה, כשדחה על הסף את הצעתו של שר הביטחון דאז, יצחק רבין, להצטרף אליו במסעו לגרמניה. “אבל רבין ידע איך לשכנע אותי”, נזכר פלד. “’תראה להם איך אתה, שהיית בתקופת השואה ילד יהודי שנאלץ להחביא את זהותו, מגיע אליהם כגנרל בצבא היהודים ובכך אתה סמל ההישרדות של העם היהודי’, אמר לי. אני לא מחשיב את עצמי כסמל, אבל הבנתי שהוא צדק, וחשוב היה שאבוא לגרמניה במדי צבא הגנה לישראל.
“זה היה ביקור מאוד קשה בגרמניה המחולקת עדיין דאז”, מסכם פלד. “נחתנו בבון ומשם נסענו ישירות למשרד ההגנה הגרמני. כשהגענו לשם, חיכה לנו משמר כבוד. גרמנים במדים? זה היה שוק בשבילי. התחיל הטקס. הנפת הדגלים. נגינת ההמנונים. ולפי כללי הפרוטוקול עלי להצדיע לדגל הגרמני. אין ברירה. באותו רגע חשבתי על אבי, ינקל מנדלביץ’, כיום מלאך בשמיים, מסתכל מלמעלה על התינוק שלא זכה להכיר ורואה אותו מצדיע במדי צה”ל לדגל הגרמני. עד היום אין לי תשובה אם היה גאה בי או אולי כעס עלי”.
התרעות פיקוד העורף