ערב פסח לפני שנתיים. נצ”מ ברוך מזרחי, תושב מודיעין בן 47, בדרך לסדר פסח בקריית ארבע. ברכב, לידו, יושבים אשתו וחמשת ילדיו. כשהם עוברים במעבר תרקומיא שבדרום הר חברון, יורה עליהם מחבל ממארב בצד הדרך. ברוך נהרג במקום ואשתו הדס נפצעת. שנה וחצי לאחר מכן. אברהם חסנו, תושב חברון בן 54 ואב לתשעה, נוסע ברכבו בציר 60, דרומית לקריית ארבע. כשהוא נתקל בצמיגים בוערים על הכביש ובהתפרעות של פלסטינים שמיידים אבנים על רכבו, הוא עוצר ויורד מהרכב. משאית פלסטינית שחולפת במקום דורסת אותו למוות. היא ממשיכה לגרור אותו על הכביש מספר מטרים נוספים ואז נמלטת מהמקום. פלסטינים שהיו במקום מצלמים את חסנו; מהרגע שהוא אוחז באלה והולך על הכביש, ועד רגעיו האחרונים, כשהוא פצוע אנוש, שרוע על האספלט.
שלוש נשים יושבות בבית קפה בירושלים. שמש אביבית, מיץ פירות, שירים נעימים במערכת השמע. העוברים והשבים ברחוב אינם מזכים את השולחן שלנו במבט נוסף. איש מהם אינו יודע שיושבות לידו שתי אלמנות עם לבבות שותתים וכתבת אחת, המתקשה לעצור את דמעותיה.
הדס וברוך מזרחי היו נשואים במשך 22 שנה. שנתיים לאחר מותו, הדס נמרצת, לבושה ומאופרת בקפידה, מדברת מהר, אופטימית. החיבור שלה עם רותי חסנו, אלמנה טרייה שהכאב שלה נוכח בכל נים בפניה, התחיל כבר בשבעה. “מאז שהגיעו אלי מאות אנשים בשבעה ונתנו לי כוחות, וראיתי כמה זה מעודד ומכיל, אני פשוט נוסעת לנחם כמה שאני יכולה”, מספרת הדס. מלבד הגורל הנורא שמשותף להן, שתי הנשים גם התגוררו בקריית ארבע. רותי עדיין שם, הדס עברה לפני כמה שנים למודיעין. בעליהן נרצחו במרחק של מספר קילומטרים זה מזה.
רותי מספרת שזו הפעם הראשונה שהיא יושבת בבית קפה מאז שאברהם נרצח. לא נעים לה ליהנות. במהלך רוב השיחה פניה מיוסרות והיא מוחה דמעות. לפעמים קשה לה להשלים משפט. בעוד הדס הייתה אשת איש קבע ולמדה לחיות בלי בעלה לצדה, ולנהל את ביתה ואת חייה לבדה, רותי חיה בצמוד לאברהם מגיל צעיר.
“מגיל 12.5 זה רק אברהם, 24/7”, היא מספרת, “הקושי כל יום הוא עצום. אני מנסה להיאחז במשהו, אבל אני לא מאמינה שהזמן ירפא משהו. אברהם היה הכל בשבילי: עבודה, בית, בילויים. הוא לימד אותי הכל”.
“הזמן כאילו עושה את שלו, אבל יש לי סכין בלב שאני לא יכולה להוציא”, משתפת הדס בכאב שלה, ”מה שכן, אני מאוד מקפידה להישאר בקשר עם המשפחה של ברוך”.
“ברוך צעק ‘מחבלים’, ואני שמעתי בום בום בום. הוא נהרג במקום”, משחזרת הדס את הדרך לליל הסדר ההוא, אז נתקלה המשפחה במארב של מחבלים. “אמרתי לילדים להיכנס מתחת למושב. הרגל של ברוך לחצה על הגז ואני לקחתי את ההגה. ברחנו משם. אחרי שהתרחקנו קצת עצרתי. ידעתי שברוך לא בחיים אבל לא רציתי שהילדים ידעו אז סתמתי. התקשרתי לאמבולנס ואמרתי שיש לנו פצועים קשה. ניתקתי בין השכל לרגש. עצרתי את הדם שלי עם סוודר וזה מה שהציל אותי". הדס מזרחי היא האזרחית היחידה בתולדות מדינת ישראל שקיבלה את עיטור המופת על תפקודה בפיגוע.
“בחרתי בחיים תוך כדי פיגוע. את לא רוצה למות כשההישרדות שלך בשיא”, היא מספרת, “לא היה לי ספק בכך עד היום. בבית החולים אושפזתי בלי הילדים, והיה לי זמן לחשוב, לתפוס את עצמי חזק ולהרים את עצמי בשביל המשפחה שלי. אני הולכת למשפחות שעכשיו שכלו את האהובים שלהן בשביל להראות להן שאפשר”.
רותי, כאמור, קצת פחות אופטימית מהדס: “הצוואה של אברהם זה הילדים. אני צריכה לתת כוח לשבעה ילדים. ליישר את זה וליישר את זאת שלא יצאו מהקווים. ואז בלילה אני שואלת – ריבונו של עולם, מי ייתן לי כוח?”.
הדס מעידה כי השנה הראשונה של אלמנותה הייתה “שנת העשייה” שלה. מישהו תרם ספר תורה לזכר בעלה, קראו רחוב וכיכר על שמו. “תנסי”, היא מנסה לעודד את חברתה לפעול, “כל מה שמציעים לך – תזרמי. זה עושה מאוד טוב”.
רותי מאשימה את עצמה על הירצחו של בעלה. היא מספרת שהיא שלחה אותו לנסיעה האחרונה שלו ועודדה אותו לצאת בלעדיה.
“גם אני הרגשתי אשמה”, משתפת הדס, “היינו בדרך לליל הסדר אצל ההורים שלי. אבל בשבעה הבנתי שהוא מת על קידוש ה’ ושאין יותר מזה. את יודעת שלא צריך לטהר אותם לפני שקוברים אותם? כי הם טהורים כבר".
כשהיא מדברת על אהובה, מתייחסת אליו רותי עדיין בלשון הווה. כאילו הוא עדיין נוכח, כאילו שבשבעת החודשים שחלפו לא הספיקה הבשורה לחלחל למקום שבו הופרד הזמן מהעבר למציאות הנוכחית. כשהדס שואלת אותה אם שק הדמעות שלה לא נגמר, היא משיבה בשלילה. “אני לא יכולה להשוות כאב. זה כמו גיל ההתבגרות: כל אחד מתפתח בקצב שלו. אין ‘נורמלי’”, אומרת הדס, “אני לא הייתי כמו רותי, אבל עד היום אני נורא עצובה”.
אבל כמעט מיד אחרי שהיא מסיימת את המשפט היא פותחת את תיקה ומוציאה ממנו שני דגלי ישראל ענקיים שקנתה כדי לתלות על הבית לרגל יום העצמאות. “זה נקרא להמשיך”, היא פוסקת.
התרעות פיקוד העורף