סמ"ר נתנאל פורת, לוחם בשייטת 3 בספינת הטילים אח"י חץ

מבצע "חשיפה מלאה" היה המבצע הראשון שלי. המבצע הכי גדול ומשמעותי שבו השתתפתי. פתחנו בו בתחילת השירות שלי. אני זוכר שתודרכנו על כך שאסור לנו לספר לאיש לאן יוצאים ולכמה זמן. באותו רגע רק חשבתי איך אסביר למשפחה שאיעלם לעשרה ימים מבלי לעורר דאגה. זה היה קשה, אבל בסוף יצאנו לים ולא אמרתי כלום.

בהתחלה לא שיתפו אותנו בכל הפרטים ועוד לא הבנו את ממדי המשימה. בתפקידי אני אחראי על בניית תמונת המצב הימית המבצעית דרך בחינת המידע המוצג בפני באמצעות כלל החיישנים של הספינה. זאת כדי שיתאפשר לקבל את ההחלטה המבצעית הטובה ביותר.

אני זוכר את הרגע שאיתרנו את הספינה קלוס סי, אלפי קילומטרים מחופי מדינת ישראל, במאמץ משותף שארך כארבעה ימים. לא ראינו אותה אך עקבנו אחר כל תנועה שלה בלב ים. מעקב שעורר דריכות בקרב כל הלוחמים בספינה. קיים קושי אדיר בהפלגה כה ממושכת, אבל הוכנו לכך היטב פיזית ומנטלית וכמובן, הדבקות במשימה היא כוח מניע לכל לוחם סטי"ל. עבורי החוויה המשמעותית ביותר במבצע התרחשה כשחזרנו לארץ והבנתי כיצד שמרנו על ביטחון תושבי מדינת ישראל, על המשפחות של כל אחד ואחד מאיתנו.

סרן קסושה לוין, מפקדת הפלוגה המבצעית של גדוד קרקל

עליתי מאוקראינה בגיל 14 וכבר מאז ידעתי שכשאגיע לגיל 18 אתגייס לצה"ל ואשרת כלוחמת. התגייסתי בנובמבר 2008 ושובצתי במחו"ה אלון, לקחת חלק בטירונות המיועדת לעולים חדשים, ובסיומה הוצבתי בקרקל – גדוד החי"ר המעורב הראשון. סיימתי את הכשרתי כלוחמת בהצלחה, נבחרתי לעבור קורס מפקדי כיתות ובהמשך יצאתי לקורס קצינים.

ב־2011 התחלתי עם חיילי תעסוקה מבצעית בגבול מצרים. במהלך סיור הונחיתי מפי מפקד הפלוגה להתמקם במארב, התקדמנו בחשאיות כדי שלא נזוהה והמתנו כארבע שעות. 17 מבריחים מאותרים מעבר לגדר מהצד המצרי, שלושה מהם היו חמושים. בצד הישראלי של הגדר זיהינו את רכבם של הקולטים והם זיהו אותנו. הם נסעו במהירות גבוהה במטרה לדרוס את כוחותינו. חשנו סכנה וביצענו ירי מדויק. התגובה הובילה לחילופי אש בין הכוח לבין המבריחים בצד המצרי של הגדר. בסופו של דבר המבריחים נסוגו לעומק מצרים.

סגן נ', נווט קרב בטייסת אבירי הזנב הכתום

לא תכננתי להגיע לקורס טיס. לא חלמתי על מטוסים. כשהתחלתי את הקורס מה שמשך אותי להישאר היה האנשים. בשלוש שנות הקורס ועוד שנה וחצי של אימון מתקדם התאמנו, למדנו וטסנו מאות פעמים. היינו מרוכזים כל כך באימונים שכבר לא ספרנו את הימים, אבל בסופו של דבר מצאנו עצמנו בקו הסיום.

הגיחה המבצעית הראשונה שלי העירה אותי משגרת האימונים. חשבתי שזו רק עוד גיחה. כמו תמיד לובשים את ציוד הטיסה ויוצאים למטוסים. עוברים עוד כמה רגעים ובתאוצה אדירה הגב נדבק לכיסא ואנחנו ממריאים. שוב, כמו תמיד, היישובים הולכים וקטנים ואיתם ההרים והנחלים, והארץ כולה נראית פתאום קטנה כל כך.

האצבעות מדלגות על המפסקים כאילו הן עצמאיות והמחשבות קופצות ממשימה למשימה ובחזרה אל הקשר ומכשירי הטיסה. עברנו על התרחיש הזה כבר אלפי פעמים באימונים, ובכל זאת הפעם הייתה בי ציפייה שיהיה משהו שונה, עכשיו זה על אמת. אומנם כשעוברים את הגבול בגובה כזה אין שילוט או גדר, אבל ככל שמתקרבים ליעד הלב דופק והראש רץ ופתאום מבינים את גודל האחריות. לפעמים רק אחרי הנחיתה אפשר לעצור לרגע ולהבין כמה רחוק באמת הגענו, לטובת מה התאמנו, איזה ערך יש למסע ההגנה על אדמת מדינת ישראל.

סמל זואי בכטם, פרמדיקית באוגדת איו"ש

תמיד חלמתי להיות פרמדיקית. עבורי שירות צבאי שבמסגרתו אציל חיים מתוקף תפקידי הוא השירות המשמעותי ביותר. התגייסתי באוגוסט 2014 ונשלחתי לקורס פרמדיקים שאורכו 14 חודשים. בסיום הקורס שובצתי בגזרת איו"ש. הזירה הראשונה שאליה הוזעקתי כפרמדיקית הייתה בגזרת בנימין, בזמן הפרת סדר שאירעה במקום, כאשר נזרק מטען צינור אל עבר כוחות צה"ל.

כשהגעתי לזירה ניגשתי לטפל באחד הפצועים שמצבו הוגדר קשה. טיפלתי בפצוע מבלי להתעמק בזהותו. לאחר שאבחנתי פגיעת ראש ביצעתי בו הנשמה במטרה לייצב את מצבו תוך שמושלכות אבנים סביבי. במהלך הטיפול התברר לי כי המטופל שלי הוא אחד ממיידי האבנים. לבסוף הצלחתי לייצבו והעברתי אותו להמשך טיפול בבית החולים. לא ציפיתי שכך ייראה האירוע הראשון שלי, אבל אני מאמינה שהצלחתי להוכיח מעל כל צל של ספק שתפקידה של פרמדיקית בצה"ל הוא להציל חיי אדם.

סמ"ר ס', לוחם ביחידה דובדבן בחטיבת הקומנדו

זה קרה לפני כשנה. קיבלנו פקודה ממפקד הצוות להיערך לפעילות בשל התרעה על פיגוע שצפוי לצאת בטווח זמן מיידי. באותה שנייה סף ההתרגשות מזנק בחדות מ־0 ל־100. כולם היו חדורי מטרה ורתומים למשימה. מתחילים נוהל קרב מהיר אך מדויק, תוך איסוף מודיעין וסגירת פינות אחרונות לפני היציאה לפעילות.

כל לוחם שיוצא לפעילות נדרש ללמוד לעומק את המשימה ואת מטרתה. בעת הכניסה לכפר הלב פועם בחוזקה והמחשבות מתחילות להתרוצץ בראש. אני מתחיל לדקלם מחדש את כל מה שלמדתי על השטח ופתאום מבין שזו המציאות, כל מה שנערכתי אליו במהלך כל ההכשרה הופך בן רגע לאמת.
היד אוחזת בנשק בחוזקה והדריכות גבוהה מתמיד, לפתע אתה הופך רגיש לכל דבר שנע בסביבתך.

העיניים מתחילות לרוץ לכיוון הגגות והחלונות, שמהם יכולים לצוץ מחבלים חמושים. אט אט מתקרבים ליעד. כל לוחם בכוח יודע בדיוק מה תפקידו ואת המקום שלו, על מה הוא מחפה וכיצד עליו לפעול אם לוחם אחר ייפצע. ברגע אחד מתחילות להישמע יריות במרחב, אנחנו מבינים שהכפר ערני ושכוחות צבא נעים בתוך מחנה הפליטים. כעבור כמה רגעים כבר קיבלתי דיווח בקשר מחבר צוות שסופג ירי.

למרות הקושי והלחץ המשכנו במשימה, הצלחנו לעצור את המבוקש ולסכל את הפיגוע הבא. המשימה טרם הושלמה. כעת המשימה היא ניתוק מגע מהיר תוך אבטחת הלוחמים ומינימום פגיעה באוכלוסיית הכפר. עם עלות השחר, לאחר שתושבי הכפר התעוררו, הם החלו ביידויי בקבוקי תבערה, אבנים ומטענים מכל עבר. נגמרת עוד פעילות, אנחנו שבים לבסיס עם סיפוק אדיר וידיעה שמנענו את הפיגוע הבא. אך לעולם לא די בכך. ההכנה לפעילות הבאה כבר מתחילה.

"עכשיו זה על אמת": חמישה חיילים מספרים על החוויה המבצעית הראשונה