להיוולד ולחיות עם הידיעה שרגל אחת שלך קצרה משמעותית מהרגל השנייה הוא דבר שעד לפני עשורים בודדים היה סוג של גזרה משמיים. הידיעה הזאת הייתה משאירה לא מעט ילדים נכים אורתופדית, גם נכים נפשית. היום, כשהרפואה המודרנית מאפשרת ״תיקוני פחחות" בגפיים, זה כמעט לא יכול לקרות.
נופר שטרית, בת 19 מעכו, מכירה את הסיפור על בשרה: היא נולדה עם בעיית גדילה חמורה ונאלצה לעבור סדרה של ניתוחים וטיפולים לאורך שנים כדי להאריך את אחת הגפיים שלה. את הטיפולים המפרכים היא עברה במחלקה האורתופדית ברמב"ם,
שנתיים לאחר מכן, כשהייתה בכיתה ד', נותחה שטרית לראשונה. במהלך הניתוח חתך צוות הרופאים ובראשם פרופ' אידלמן את עצם הירך שלה לשניים ואז חיבר אותה באמצעות פינים, בעזרת מערכת קיבוע חיצונית. מטרת המערכת החיצונית הייתה לבצע מתיחה בקצב של מילימטר ביום למשך 50 יום, וכך הוארכה עצם הירך של שטרית בחמישה סנטימטרים.
״ההארכה המקסימלית בכל טיפול לא יכולה לעבור את החמישה סנטימטר", מסביר פרופ' אידלמן, ״הטיפול לא כרוך באשפוז והילדה הלכה מהיום הראשון על הרגליים ותפקדה כמעט כרגיל. למרות שחותכים את עצם הירך לשניים, המכשיר והקיבוע מחזיקים את הירך כמעט בצורה מושלמת".
״מילימטר ביום זו הדרך הבטוחה. במצב הזה לא נקרעים כלי דם ועצבים, נוצרת רקמה ולא נגרמים עוד עשרות סיבוכים שיכולים לקרות אם ההליך מואץ".
שלוש שנים לאחר הניתוח הראשון, שבה שטרית אל חדר הניתוח, ושוב, באותה השיטה, הוסיף צוות המנתחים חמישה סנטימטרים נוספים לאורך ירכה. בהמשך, על מנת לצמצם את הפער הנותר ביצעו הרופאים פעולות שונות, בהן קידוח.
לדברי פרופ' אידלמן, ההליך שעברה שטרית הוא הליך שגרתי, אך המקרה שלה נחשב למורכב במיוחד: ״בממוצע אנחנו מבצעים הליך של הארכות ירך פעמיים בחודש, אבל במקרה מורכב כמו של נופר לא נתקלים בכל יום. מה שהופך את המקרה הזה לנדיר במיוחד הוא לא רק מורכבת המקרה, אלא ההצלחה שהייתה לנו בטיפול. אני משוויץ בנופר כל הזמן, וכשמגיעים מטופלים הסובלים מבעיה דומה, אני מראה להם אותה כדוגמה נפלאה לשיקום והתמודדות. אני גאה בה מאוד".
״אצל ילדים, כל סנטימטר אחרי חמישה סנטימטר הסיכון הוא פי 300 לסיבוכים. כשאתה מותח את העצם, אתה מותח את הסחוס, את העצבים ואת כלי הדם, וכל המערכת מסביב נמתחת. אצל מבוגרים זה יותר פשוט אבל גם מורכב".
״בהחלט. כבר עשיתי אצל מבוגרים הארכה של 16 סנטימטר".
״כבר עשיתי פעולה כזאת. זה מותר, זה אפשרי וזה נעשה. אבל אני מגביה אנשים שגובהם למשל 1.40, כאלה שקשה להם בשירותים ציבוריים, קשה להם לנהוג ולתפקד בפעולות יומימיות. מי שמבקש להיות גבוה יותר מ-1.60 מטר - לא אצלי. בדרך כלל זה לא אנשים פשוטים".
״אולי לו זה כדאי, אבל אני לא עושה את זה, גם לא בתמורה לשום סכום. יש כאלה שיסכימו לעשות את זה, אבל אני לא".
בימים אלו מסיימת שטרית את שנת השירות הראשונה שלה ברמב״ם ומתכוננת להתחיל את שנת השירות השנייה שלה באותה המחלקה שבה הייתה מטופלת במשך שנים כה רבות. לדבריה, ההחלטה לעשות את השירות הלאומי בבית החולים הייתה טבעית: ״כשהחלטתי לעשות שירות לאומי, רציתי לעשות משהו משמעותי. בתור נערה היו רגעים של משבר ודיכאון, ולפעמים שאלות של 'למה זה קורה לי', אבל למדתי לקבל את מה שיש ולקחת את זה למקום חיובי. ביקשתי לשרת במחלקת כירורגית ילדים, ושמחתי להגיע למקום שבו הכל התחיל. הצוות הרפואי אפילו זכר אותי".
״לא. אני נמצאת במקום שנותן עזרה לאחרים במצבים קשים ואני רוצה להחזיר טובה. במקום שייתנו לי, אני נותנת להם. כשאני מדברת עם הילדים ועם ההורים שלהם אני עוזרת להם להבין שיש תקווה. זו תחושה ענקית של סיפוק ואני מרגישה שמצאתי את המקום שלי. עכשיו אני אפילו חושבת ללמוד סיעוד ואולי להיות אחות בכירורגית ילדים".
״בכל פעם שיש לי חולה מתלבט, היא כמו השפן של קוסם. היא נמצאת, היא מראה על עצמה את התהליך. היא אומנם לא גבוהה ואפילו קצת נמוכה, אבל כשהיא הולכת, אתה לא תראה באיזו רגל היא עברה את הניתוח. היא דוגמה ניצחת שזה אפשרי. אני מספר לאורתופדים על המקרה של נופר והם לא מאמינים שהיא הוגבהה ב-14 סנטימטר. בכל פעם שיש לי אורח פשוט אני מציג בגאווה את נופר".
התרעות פיקוד העורף